פסק דין 9102/12

השופט ע' פוגלמן:

           בני זוג בעלי נתינות זרה החיים מחוץ לישראל מתגרשים. לשניים ילד קטין. אחד מהם נישא מחדש לאזרח ישראלי ופותח ב"הליך המדורג" לשם התאזרחות. ההורה המתאזרח מבקש שתוענק אזרחות גם לקטין לפי סעיף 8 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). פרשנות סעיף זה עומדת במוקד הערעור שלפנינו.

רקע והליכים קודמים

1. המערערת 1, ילידת 1994, היא בתה היחידה של המערערת 2 מנישואיה הקודמים (להלן בהתאמה: הבת ו-האם). השתיים הן אזרחיות רוסיה. בשנת 2006 נפרדה האם מאביה של הבת (להלן: האב) וכשנה לאחר מכן הותרו נישואיהם. בחודש מאי 2009 נישאה האם לאזרח ישראלי, הוא המערער 3 (להלן: הבעל). השניים נישאו ברוסיה אך החליטו לבנות את ביתם בישראל. בחודש דצמבר 2009 הגיעה האם לראשונה לישראל לביקור בן חודש וחצי ובסיומו שבה לרוסיה. לביקורה הבא של האם בישראל התלוותה הבת, והשתיים נכנסו ארצה יחד ביום 23.3.2010 באשרת תייר שחודשה מעת לעת עד לחודש דצמבר 2011. בחודש ינואר 2011 הגישו האם והבעל, מתוקף נישואיהם, בקשה להסדרת מעמדה של האם בישראל מכוח איחוד משפחות בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (20.1.2010) (להלן: נוהל מעמד לבן זוג זר או הנוהל). ביום 27.10.2011 הוענק לאם רישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 שהוארך מעת לעת; וביום 17.12.2013 ניתן לה רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 למשך שנה.

2. במקביל ביקשו האם והבעל לפעול למען קבלת מעמד בישראל גם לבת, כקטינה הנלווית להליך ההתאזרחות של אמה. לבקשה צורף אישור האב מיום 14.9.2010 שבו נכתב כך: "אני הח"מ נותן בזאת את הסכמתי ליציאתה של בתי הקטינה [...] למדינת ישראל ובחזרה לצורך לימודיה, מתאריך 14 לחודש ספטמבר שנת 2010 עד לתאריך 21 לחודש ינואר שנת 2012, בליווי של [האם]" (להלן: הסכמת האב). המועד הנקוב בסיפה של הסכמת האב חל בסמוך לאחר יום הולדתה ה-18 של הבת שלאחריו הייתה לבגירה. עוד בחודש דצמבר 2010 בחן המשיב – לאחר פנייה מצד המערערים שקדמה לפתיחת הליך איחוד המשפחות – את שאלת המעמד שיש להעניק לבת נוכח ספקות שמעוררת, לשיטתו, הסכמת האב. בהתאם לכך נקבעו לאם ולבת ראיונות אצל המשיב ביום 3.5.2011. בראיון שנערך לה מסרה הבת כי ביקשה מאביה – בקשר שקיימה עמו בדואר אלקטרוני – הסכמה כדי שתוכל לגור בישראל, אך נתקלה בסירובו ואין היא סבורה כי יחזור בו נוכח עקשנותו. עוד ציינה הבת כי היא לומדת בישראל וכי יש לה בן זוג ורכשה חברים וחברות, אך אם המשיב ידחה את בקשתה, תעבור בלית ברירה לגור עם סבתה ברוסיה. האם ציינה בראיון שנערך לה כי לאחר שנפרדה מבעלה הקודם עברה יחד עם הבת להתגורר בבית אמה; כי בתקופה זו נהג האב להיפגש עם הבת אחת לחודש בלבד; וכי ביקשה ממנו לשנות את נוסח הסכמתו ולהרחיב אותה אך נתקלה בסירובו. בהסתמך על ראיונות אלה, ביום 15.4.2012 החליט המשיב כי אין מקום לראות את הבת כמי שנכללת בבקשה להסדרת מעמדה של המערערת בישראל וזאת בשל היעדר הסכמה מצד האב למגורי קבע בישראל. במכתבו מיום 25.4.2012 שנשלח בתגובה לפניית המערערים בנושא הזכיר המשיב את ההחלטה האמורה, והוסיף כי הואיל וכיום הבת בגירה ואינה זכאית לקבלת מעמד בישראל, עליה לצאת את הארץ בתוך שלושים ימים.

3. ביום 10.5.2012 הגישו המערערים ערר על החלטת המשיב. בערר נטען כי הסירוב להתיר לבת להתגורר עמם בארץ נושא השלכות קשות עבורם; כי היא לא מסוגלת "מבחינה כלכלית ונפשית" להתגורר בלעדיהם; כי בילדותה סבלה מדיכאון שהביא לשיתוק ידה השמאלית, וכי לאחרונה החלו תסמינים אלה להופיע שוב; וכי מצבו הרפואי של אבי הבעל, שעבר תאונת דרכים קשה, לא יאפשר למשפחה כולה לעקור לרוסיה על מנת לחיות עם הבת. ביום 1.7.2012 דחה המשיב את הערר וציין כי על הבת לעזוב את הארץ לאלתר. ביום 9.7.2012 פנה הבעל למשרדי הסיוע המשפטי כדי לקבל ייצוג וסיוע בפנייה לרשויות בעניינה של הבת, וביום 19.7.2012 ניתן לו ייצוג כאמור. ביני לביני, הוסיפה הבת לשהות בישראל וביום 16.7.2012 נלקחה על ידי פקחי מנהל אכיפה וזרים, הובאה לפני ממונה ביקורת הגבולות והוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמורת. ביום 17.7.2012 אישר המשיב 2 – בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין – את צו המשמורת; וביום 23.7.2012 דחה את בקשת הבת לעיון מחדש ולשחרור ממשמורת, תוך שנקבע כי אם בדעת המבקשת לפנות כעת לערכאות עליה לצאת את הארץ ולחזור אך אם תינתן לה רשות לכך. המערערים מיאנו להשלים עם החלטות אלו ועתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בבקשה להורות על מתן מעמד לבת במסגרת ההליך המותווה לקטין נלווה; לבטל את צו ההרחקה נגדה; ולהורות על שחרורה ממשמורת. בד בבד עתרו המערערים למתן צו ביניים שיורה על מניעת הרחקתה של הבת מישראל עד להחלטה אחרת ועל שחרורה ממשמורת עד להכרעה בעתירה. ביום 25.7.2012 נעתר בית המשפט קמא (כב' השופט י' צבן) לבקשה למתן צו ביניים; וביום 2.8.2012 הורה (כב' השופט מ' י' הכהן) על שחרור הבת ממשמורת בתנאים עד למתן פסק דין בעתירה.

פסק הדין של בית המשפט קמא

4. ביום 18.11.2012 דחה בית המשפט קמא (כב' השופט ד' מינץ) את העתירה. בית המשפט עמד על כך שלפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) הסמכות ליתן רישיונות ישיבה בישראל מסורה לשר הפנים, וכי סמכות זו מקנה לאחרון שיקול דעת רחב הנובע מריבונותה של המדינה להחליט מי יבוא בשעריה. בית המשפט הוסיף כי בהתאם לפסיקה קבע שר הפנים קריטריונים ברורים באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת האמור ועיגן אותם בנוהל שבו עסקינן; וכי במסגרת זו נקבע כי כאשר לבקשת ההתאזרחות של בן הזוג הזר מצורף קטין מנישואים קודמים, נדרשת הסכמת ההורה האחר למגורי קבע והתאזרחות שלו. בית המשפט דחה את טענת המערערים שלפיה הנוהל אינו סביר בשל הפגיעה שהוא מסב לזכותם לחיי משפחה ולזכותם להורות, בקובעו כי הנוהל מספק פתרון סביר בכך שהוא מביא במכלול השיקולים גם את זכויותיו של ההורה האחר ביחס לקשר עם ילדו; וכי ממילא הוא נותן בידי ההורה המבקש להתאזרח אפשרות לשמר את הקשר הרציף עם הילד, אף אם לעתים במחיר של מחילה על הזכות להינשא. בית המשפט דחה את טענת המערערים שלפיה נוכח אופיו ומשכו של ההליך המדורג, שאורך כארבע שנים והעובדה שהבת הייתה בת 16 ועל סף בגירות עת הגישו המערערים את הבקשה, לא היה מקום לדרוש את הסכמת האב להתאזרחות, שתתרחש ממילא לאחר שתהיה לבגירה. נקבע כי אמנם אין חולק כי משהפכה הבת לבגירה אין עוד משמעות להסכמת האב ביחס למקום מגוריה, אך "הזמן הקובע" לשם כניסה להליך המדורג הוא תקופת הקטינות ומשלא ניתנה הסכמה כאמור בתקופה זו אין לראות את הבת כמי שנכללה בהליך זה. הסכמת האב מבטאת את כוונתו כי הבת תצא לישראל לצורך לימודיה בלבד ותשוב לרוסיה. חיזוק לקביעה זו מצא בית המשפט במידע שמסרו האם והבת בראיונותיהן לפני המשיב. נקבע אפוא כי הבת לא עמדה בתנאים הקבועים בנוהל בשל העדר הסכמת האב, ועל כן לא הייתה זכאית להיכלל בהליך המדורג של אמה כקטינה נלווית.

5. בית המשפט הוסיף וקבע כי סעיף 8 לחוק האזרחות אינו חל בענייננו, הן מהטעם שהאם טרם התאזרחה הן מהטעם שהבת איננה תושבת ישראל, ועל כן אין הבת עומדת בתנאי הסעיף. בית המשפט הבחין בין "השלב הראשוני" של כניסה להליך המדורג הנשלט להשקפתו על ידי חוק הכניסה לישראל והנוהל; לבין "השלב השני", היינו לאחר שהתקבלה הסכמת ההורה האחר והקטין הוכר כתושב, הנשלט על ידי חוק האזרחות. מכאן הסיק בית המשפט כי אין להסתפק באי התנגדות מצד האב, אלא יש לקבל את הסכמתו המפורשת על מנת לכלול את הבת בהליך המדורג כקטינה נלווית. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המערערים כי המשיב לא הביא במכלול שיקוליו את הטעמים ההומניטאריים הכרוכים בבקשתם ולא העביר את עניינם לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה ההומניטארית). נקבע כי בחינה על ידי ועדה זו מחייבת הגשת בקשה מתאימה; וכי אף לגופו של עניין נראה שאין זה מקרה קיצוני וחריג דיו המצדיק סטייה מהוראות הנוהל. מן הטעמים שפורטו דחה בית המשפט את העתירה וחייב את המערערים לשאת בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ש"ח.