פסק-דין 706/12

הרקע וטענות הצדדים:

1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה רשום על שמו של העורר ברישומי רשות הרישוי, רכב מונית מסוג סקודה, מספר רישוי 73-332-25 (להלן: "הרכב" או "המונית"), אשר בוצעו בו נסיעות בכביש האגרה. אגרות הנסיעה בגין הנסיעות במונית הנ"ל לא שולמו כלל, למעט הנסיעות הכלולות בשתי חשבוניות אשר שולמו באיחור. כתוצאה מכך, התווספו לאגרות הנסיעה חיובי פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה") מכוח חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") ותקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: "התקנות"). משלא שולמו החיובים בגין אגרות הנסיעה ובגין חיובי הפו"ה, העבירה המשיבה את החובות לגבייה באמצעות משרד עו"ד (להלן: "משרד הגבייה"), וכתוצאה מכך התווספו לחיובים סכומים נוספים כתוצאה מהליכי הגבייה.
2. העורר טוען בכתב הערר, שהוא הבעלים של הזכות הציבורית במונית וכי הרכב למעשה אינו בבעלותו או בשימושו, אף שהוא רשום כבעלים של הרכב ברישומי רשות הרישוי. לטענת העורר הוא השכיר ביום 23.1.11 את הזכות הציבורית שבבעלותו לחברת מוניות "איירפורט-סיטי" (להלן: "החברה"), בהתאם להסכם שכירות אותו צירף העורר לכתב הערר, וכן כי באותו היום הוא נתן לנציג החברה "ייפוי כוח נוטריוני" המעניק לו סמכויות רבות בקשר למונית, כאילו היה הבעלים של המונית. העתק מייפוי הכוח צורף לכתב הערר.
3. העורר טוען, כי ביום 20.12.11 הוא הגיש תלונה במשטרה נגד החברה בגין שימוש לא חוקי במספר הזכות הציבורית, גניבת מספר כובע המונית ומונה. אישור הגשת תלונה במשטרה צורף לכתב הערר. עוד טוען העורר, שהחל מיום 4.4.11, המונית נמצאת בסטאטוס "מבוטל הפקדה" והמונית אינה רשאית לשאת את מספר הרישוי ברכב, כפי שהדבר צוין ברישיון הרכב, שהעתק ממנו צורף לכתב הערר. לטענת העורר, המשך השימוש במספר הרישוי של הרכב על-ידי השוכר, בניגוד להוראת רשות הרישוי המחייבת הפקדת הרישיון, הוא בגדר עבירה על החוק.
4. לאור הדברים האמורים, העורר טוען כי על המשיבה לשחררו מכלל החיובים בגין הנסיעות של הרכב ולהפנות את דרישותיה בעניין זה לחברה. העורר טוען עוד, שבנוסף לתלונה שהגיש במשטרה אודות הגניבה, הוא הגיש גם תביעה בבימ"ש השלום בפתח-תקווה נגד החברה בגין נזקים אישיים שנגרמו לו, הכוללים גם את החיובים למשיבה. העורר צירף לכתב הערר אישור פתיחת תיק בבית משפט לתביעות קטנות בפתח-תקווה מיום 21.3.12.
5. המשיבה טוענת בכתב התשובה, כי בהתאם לחוק ולתקנות, החייב החוקי ולמעשה היחידי, הוא בעל הרכב הרשום במשרד הרישוי בעת ביצוע השימוש בכביש האגרה ומשכך על העורר לשלם את החיובים. המשיבה טענה שהיא פעלה בהתאם לחוק ולתקנות ושלחה היא את החשבוניות לכתובתו של העורר כפי שזו מופיעה במשרד הרישוי - "אחד העם 24 11 פתח תקווה", וכי החשבוניות אשר נשלחו לעורר בדואר רשום נמסרו ליעדן. כמו כן, טענה המשיבה כי העורר ייודע בדבר חובותיו למשיבה במספר שיחות טלפוניות שהתקיימו איתו או עם מי מטעמו.
6. לעניין הגשת התלונה במשטרה על-ידי העורר, טענה המשיבה כי צירוף האישור בדבר הגשת התלונה במשטרה בגין גניבה אינה מוכיחה דבר, כל עוד העורר לא הציג מסקנות של חקירת משטרה מהן עולה שהרכב נגנב ממנו. כן מציינת המשיבה, כי ככל שיש לעורר טענות כלפי צד שלישי כלשהו שעה שימוש ברכב, עליו לפנות טענות אלה את אותו צד שלישי בלבד.
7. עוד טוענת המשיבה, כי נציגיה הסבירו לעורר במספר שיחות שקוימו עימו, שמבחינת המשיבה סטאטוס "הפקדה" ברשות הרישוי אינה מייתרת את החובה לשלם את החיובים בגין נסיעות המונית, וכי אם לא ישולמו החיובים, הם יועברו לטיפול של משרד הגבייה.
8. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 23.12.13 חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם. העורר הדגיש כי תבע בבית המשפט לתביעות לקטנות הן את החברה והן את הנהג העושה שימוש במונית. ב"כ המשיבה טען, שמכיוון שיש תביעה תלויה ועומדת בבית משפט השלום כנגד צד שלישי שעניינה, בין היתר, השאלה מי צריך לשלם למשיבה בגין החיובים נשוא ערר זה, הוא סבור שועדת הערר אינה יכולה לדון באותה השאלה.

דיון:

9.   בטרם נדון בערר זה לגופו של עניין, נסיר מכשול דיוני לכאורי העומד בפנינו בערר זה. ב"כ המשיבה טען, כאמור, בדיון שהתקיים בפנינו שמכיוון שיש תביעה תלויה ועומדת בבית משפט השלום כנגד צד שלישי שעניינה, בין היתר, השאלה מי צריך לשלם למשיבה בגין החיובים נשוא ערר זה, הוא סבור שועדת הערר אינה יכולה לדון באותה השאלה.

10.  אנו דוחים טענה זו של ב"כ המשיבה. לועדת הערר יש סמכות ייחודית, מכוח סעיף 12ב לחוק, לדון בכל מחלוקת שעניינה הפעלת סמכויות הזכיין בכביש האגרה המפורטות בסעיף 12 לחוק. סמכויות הזכיין המפורטות בסעיף 12 לחוק, כוללות, בין היתר, את הסמכות לחייב את המשתמשים בכביש האגרה באגרת נסיעה ובפו"ה.

11.   הדברים האמורים קיבלו ביטוי במספר רב של פסקי דין של בתי המשפט האזרחיים אשר קבעו כי הסמכות של ועדת הערר בעניינים הנ"ל היא סמכות ייחודית. ב- תא"מ (ת"א) 21977-11-10 דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ נ' אלי אברהם, קבע בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת טל לוי) בין היתר את הדברים הבאים:

"גופי הערר אמורים אם כן לפעול בגדרי המסגרת הנורמטיבית אותה התווה להם המחוקק ומכוחה. חזקה על המחוקק כי משעה שהגדיר מרחב פעילות מסוים לטריבונאל שיפוטי הוא ביקש בכך לרכז את ההתדיינות השיפוטית באותו הגוף ולהימנע מלאפשר התדיינות שיפוטית חלופית באותה המחלוקת ממש. יצוין כי עמדה דומה הובאה בשורה של פסקי דין למשל פסק דינו של כבוד השופט אור בבג"צ 88\768 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"די מ"ו (4) 778;  בג"ץ 5199/92 חסן נ' שר הפנים (לא פורסם) [פורסם בנבו]; ע"א 5404/97 רוט נ' עיריית הרצליה (לא פורסם) [פורסם בנבו]. יוער כי בית המשפט סבר כי ישנם מקרים חריגים, מקרים אותם הגדיר כ"בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת" (כבוד השופטת שטרסברג-כהן בע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"די נ (5) 478, בעמ' 481) ואשר בהם תתאפשר פניה לבתי המשפט האזרחים הרגילים גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר אצל ועדות הערר. בענייננו לא מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית ועקרונית מיוחדת.

נתתי דעתי בהקשר זה גם לשימוש במילה "רשאי" בה עושה המחוקק במסגרת סעיף 12ב' לחוק כביש ערר, שמא שימוש זה מרמז על סמכות מקבילה לוועדות הערר ולבתי המשפט הרגילים וסבורני כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. השימוש במילה "רשאי" נעשה במסגרתו של החוק הנ"ל במספר שונה של מקרים ומדובר לטעמי בבחירה לשונית אקראית ולא בבחירה המשקפת מסר מהותי-ערכי. הדברים מתיישבים היטב עם התכלית הכוללת של ועדות הערר, כמו עם פסק הדין שבפרשת ייזום, לפיה אין לפנות לבתי המשפט בהכרעות ראשוניות הנתונות להשגה ולערר, במסגרת אותן ועדות ערר."

2. ועדת הערר מכריעה אך ורק במישור היחסים שבין העורר למשיבה מכוח החוק והתקנות ואינה עוסקת בזכויות שעשויות להיות לעורר כלפי צדדים שלישיים. אין כל מניעה, כמובן, שבית המשפט לתביעות קטנות יקבע במסגרת התביעה שהגיש העורר כי צד שלישי כלשהו צריך לשלם את החיובים בגין הנסיעות בכביש האגרה, וזאת מכוח ההסדרים החוזיים או האחרים שבין העורר לאותו צד שלישי, אולם בית המשפט לתביעות קטנות נעדר סמכות לדון בחיובים שהמשיבה מבקשת להשית על העורר מכוח החוק והתקנות, כפי שהדבר נקבע בפסיקה. גם דברים אלה קיבלו ביטוי בפסק הדין הנ"ל בעניין אלי אברהם, כדלקמן:

"יוער, כי ככל שלמשיב תהיינה טענות ענייניות טובות ומפורטות כנגד המבקשת אשר לא נכנסות לגדר סמכותה של ועדת הערר הרי ששעריו של בית משפט זה פתוחים בפניו בהתאם לדין".