פסק דין 46/13

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לתעבורה במחוז שיפוטי זרוע היבשה שניתן בתיק ז"י (תעבורה) 243/13 (סא"ל מאיה גולדשמידט – שופטת) ביום 17.11.2013. הערעור (הכרעת הדין) נדחה.

פ ס ק - ד י ן

1. המערערת הורשעה אחר שמיעת ראיות בעבירה שיוחסה לה – נהיגה במהירות העולה על המותר לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. כעולה מהכרעת הדין, נהגה המערערת ביום 6.6.2013, בכביש 77, דרך בין עירונית, במהירות 110 קמ"ש, בעוד המהירות המרבית המותרת על פי תמרור באותה הדרך הינה 90 קמ"ש.

2. המערערת כפרה במיוחס לה וטענה כי אינה נוהגת, בשגרה, במהירות שיוחסה לה. בפני בית הדין באו ראיות התביעה שכללו את עדותו של השוטר הצבאי, טור' שוורצמן, שהפעיל מכשיר ממל"ז, אשר תוצאות המדידה שערך, הן המסד הראייתי לאישום. בפרשת ההגנה העידה המערערת.

   בית הדין קמא מצא, אחר שמיעת הראיות, כי טור' שוורצמן מדד את מהירות הרכב בו נהגה המערערת "בהתאם לכל הכללים הנדרשים על פי הדין", עדותו נמצאה מהימנה ובית הדין אף שוכנע כי השוטר הצליח לשמור על קשר עין רצוף עם הרכב הנמדד משעת המדידה ועד עצירת הרכב. לגבי עדותה של המערערת נקבע כי היא "נשמעת אמנם אותנטית" אולם נקבע כי ייתכן שנוכח המהירות בה נתפסה, שלא הייתה גבוהה משמעותית מהמהירות המותרת, אפשר שהרכב בו נהגה האיץ מבלי שהמערערת שמה לב לכך.

   בית הדין הרשיע, אפוא, את המערערת בעבירה כאמור, וגזר את עונשה לפסילת רשיונות על תנאי ו-200 ש"ח קנס.

3. המערערת משיגה על הרשעתה: לטענתה, משנקבע כי עדותה אותנטית אין משמעות הדברים אלא שבית הדין סבר כי היא דוברת אמת בעדותה, לפיה לא נהגה מעל למהירות החוקית. נטען כי בחומר הראיות אין כל עיגון לסברה שהועלתה בהכרעת הדין, לפיה המערערת לא שמה לב למהירות הרכב בו נהגה. נוכח קביעותיו אלה של בית הדין קמא באשר למהימנות עדותה, סבורה המערערת כי עדותה נוטעת, לכל הפחות, ספק סביר אף באשר לאופן הפעלת מכשיר המדידה והבדיקות שנערכו בו טרם המדידה ולאחריה. לעניין זה נטען כי טור' שוורצמן לא התייחס בעדותו לאופן עריכת בדיקת תיאום למכשיר הממל"ז, ואפשר כי המשטח שלגביו בוצעה הבדיקה לא היה מתאים למטרה זו. עוד נטען כי לא הוכח שבדיקת הכיול נערכה כנדרש, באשר לא הובאה ראיה כי קיים ביחידתו של השוטר מקטע ידוע של 60 מטרים שנמדד באופן מוסמך, כנדרש לצורך עריכת הבדיקה באופן תקין. טור' שוורצמן לא מדד בעצמו את מרחק 60 המטרים ואף לא ידע מי ערך מדידה למקטע זה, כשהוא מסתמך על כך שמדובר במרחק שמסומן ביחידתו "מאז שנוסד הבסיס". בהיות עדותו של השוטר הצבאי עדות יחידה, שיש לבחנה באופן קפדני וזהיר, ולאור הטיעונים שפורטו כאמור עתרה המערערת לזכותה.

4. התביעה הצבאית עתרה לדחיית הערעור: להשקפתה עדותה של המערערת הייתה כללית, והסתמכה על נסיון החיים והרגלי הנהיגה שלה, בלא שנמסרה בה התייחסות קונקרטית למהירות נהיגתה סמוך למועד המדידה, וממילא אין לראות בדבריה הכחשה לתוצאות המדידה.

   לעניין עריכת בדיקת כיול למכשיר הממל"ז טרם הפעלה ולאחריה, סבורה התביעה כי השוטר המפעיל אינו צריך למדוד בעצמו בכל הפעלה מחדש מרחק 60 מטרים לצורך עריכת בדיקת כיול וכי ניתן להסתמך על סימון ברור של מרחק 60 מטרים שמצוי בתחנת המשטרה. נטען כי קיום מקטע מסומן של 60 מטרים בתחנת המשטרה הינו בגדר "ידיעה שיפוטית", שאינה צריכה הוכחה. לכל הפחות סבורה התביעה כי נוכח ריבוי בדיקות לממל"ז שנערכו בתחנת המשטרה הצבאית הנדונה, שנמצאו תקינות בעבר, קיימת "חזקת תקינות" לסימון המקטע של 60 מטרים ואין צורך בהוכחת דיוקו מחדש בכל פעם. לפיכך עתרה התביעה לדחות את הערעור.

    

   דיון והכרעה

5. משמעות קביעתו של בית הדין קמא, לפיה עדותה של המערערת "אותנטית", היא שבבסיס טענות המערערת. איני סבור, כפי עמדת המערערת, כי אותנטיות הינה מילה נרדפת למהימנות. עיון בהכרעת הדין מראה בבירור כי בית הדין, בכנותו את עדות המערערת אותנטית, התכוון אך לכך שעדות זו משקפת את עמדתה הסובייקטיבית, של המערערת באשר להתרחשות העובדתית נשואת תיק זה. לדידה של הערכאה קמא, אין באמונה סובייקטיבית זו של המערערת, החשופה לטעות אנוש, בכדי לגבור על ממצא אובייקטיבי, מדידת הממל"ז, שלגביה נקבע כי היא מהימנה ומדויקת בנסיבות המקרה. בנסיבות אלה, שפורטו בהכרעת הדין, לא מצאתי כל עילה להתערבות ערכאת הערעור בממצאי המהימנות כפי שנקבעו בערכאה קמא, בפניה העידו העדים והיא שהתרשמה מדבריהם.