פסק דין 4204/13

 פסק דין 

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 44419-12-12, כב' השופט ד' מינץ). פסק-הדין קבע שעל המערערת (להלן גם: המדינה) לקבוע את מעמדו של המשיב כמתחייב מהאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות, בתוך שישה חודשים. מכאן הערעור.

רקע

2.        המשיב הסתנן לישראל דרך מצרים ביום 10.5.2009. הוא נעצר והושם במשמורת. המשיב לפי גרסתו, הינו יליד קונגו (1986). בהיותו בן שלש שנים לערך, ולאחר שנרצח אביו על רקע סכסוך ירושה, עבר המשיב עם אמו לקמרון. למעט תקופה בת מספר חודשים בהיותו כבן שש, המשיך המשיב להתגורר בקמרון עד היותו כבן עשרים שנה. בשלב זה, ובעקבות פציעת אמו בתאונת רכבת, החליט לנסות את מזלו בצ'אד, שם קיווה להשיג סיוע הומניטארי בינלאומי. לאחר שכשלו ניסיונותיו של המשיב בצ'אד הוא עבר לסודן, המשיך למצרים, ומשם הסתנן לישראל. במהלך הדיונים בבית הדין לביקורת משמורת, וכן בראיונות שהתקיימו בקונסוליות של קונגו וקמרון וביחידת הטיפול במבקשי מקלט (להלן: יחידת ה-RSD), מסר המשיב גרסאות שונות באשר לדרכים בהן סבב מאז עזב את קונגו, למצבה של אמו כיום ולמקום מגוריה. המראיין של יחידת ה-RSD חקר את המשיב אודות הסתירות העולות בדבריו, ומשלא זכה לתשובות כלשהן קבע שהמשיב אינו אמין. מסקנתו של המראיין ממכלול הדברים הייתה "חד משמעית, כי המבקש הינו אזרח קמרון אשר מסרב לשתף פעולה בעניין אזרחותו".

           הקונסוליות של קונגו ושל קמרון הודיעו מצדן כי המשיב לא יוכל להיחשב אזרח של מדינתן. קונסול קמרון נימק את החלטתו בין היתר בהצהרת המשיב כי הוא יליד קונגו. לעומת זאת, קונסול קונגו הודיע שלא ניתן לראות במשיב כנתין מדינתו מאחר שאין בידיו כל מסמך רשמי המעיד על כך. קונסול קונגו המליץ על ניסיונות נוספים לקבל מידע אמין ביחס לאֵם המשיב – ניסיונות שלא נשאו פרי. על הרקע האמור הורה בית הדין לביקורת משמורת על שחרורו של המשיב מן המשמורת. הנימוק לכך היה שלפי המצב שנוצר, שוב אין לראותו כמי שאינו משתף פעולה. במהלך הדיון, ובניגוד לעמדתו בדיונים קודמים, הצהיר המשיב על נכונותו לשוב הן לקמרון והן לקונגו. בסמוך לכך המליצה נציבות האו"ם לפליטים לראות במשיב כמחוסר אזרחות.

           המדינה התמהמה בקביעת מעמדו, וביוני 2011 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים להעניק לו רישיון ישיבה של תושב ארעי מסוג א/5. לנוכח בקשת המדינה לדחות את הדיון בעתירה כדי שניתן יהיה למצות את הבירורים הנדרשים בעניין, ניתן ביום 15.9.2011 צו ביניים לפיו יש להעניק למשיב אשרת ישיבה מסוג ב/1, המאפשרת לו לעבוד ולהשתכר. ביום 24.6.2012 נתן בית המשפט (כב' השופטת נ' בן אור) את פסק-דינו (להלן: פסק-הדין הראשון), בו נקבע כי "עמדתן של שגרירויות קונגו וקמרון בישראל אינה מותירה ספק, בשלב זה, כי המסקנה המתחייבת היא שהעותר הינו מחוסר אזרחות". למרות קביעה זו, נמנע בית המשפט מלהורות על הענקת רישיון ישיבה של תושב ארעי מסוג א/5. נפסק שהאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות (אמנה מס' 245, כ"א כרך 8, עמ' 533; להלן: האמנה) "אינה מתיימרת לקבוע את טיבם של ההליכים הפנים מדינתיים בעניינם של מי שהיא חלה עליהם". לנוכח חשיבות הדברים על רקע המחלוקת בין הצדדים בדיון שלפנינו, יובא הסעיף האחרון של פסק הדין:

"נוכח כל האמור לעיל העתירה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שיש לראות בעותר כמחוסר אזרחות. בהתחשב בהצהרתה של ב"כ המדינה לפיה מצויים ההליכים בעניין גיבוש הנוהל המתאים "בישורת האחרונה", אני מורה כי החלטה בעניין סוג האשרה שתוענק [למשיב] מכוח היותו מחוסר אזרחות, תינתן בתוך 60 יום למן המצאת פסק הדין למשיב. אין בכך, כמובן, כדי למנוע מן [המערערת] להמשיך ולערוך בירורים בעניין אזרחותו של [המשיב], ככל [שתמצא] לנכון" (עמ' 5).

בעקבות פסק-הדין הודיעה המדינה למשיב במכתב מיום 9.7.2012 שהוחלט להאריך את רישיון הישיבה מסוג ב/1 בשנה נוספת מתום תקופת האשרה, דהיינו עד לחודש מאי 2014. במכתב צוין שבאותם הימים הגיעה המדינה לקראת סיומה של כתיבת נוהל מעודכן בעניין הטיפול במחוסרי אזרחות. ביום 12.11.2012 פורסם הנוהל החדש. הנוהל קובע כי לטוען למעמד של מחוסר אזרחות יינתן בתנאים מסוימים רישיון מסוג ב/1 בכל פעם לתקופה מקסימאלית של שנה אחת, וכי לאחר עשר שנים לפחות בהן שהה הזר בישראל הוא רשאי להגיש בקשה לקבלת מעמד ארעי מטעמים הומניטאריים.

           המשיב סבר שהנוהל אינו חל על המקרה שלו, מהטעם שהנוהל מתייחס לאדם הטוען למעמד של מחוסר אזרחות, ולא למי שכבר הוכר כחסר אזרחות. משלא נענו פניותיו למשרד הפנים בעניינו, הגיש המשיב בדצמבר 2012 עתירה שנייה לבית המשפט המחוזי, ובה עתר שוב לקבלת אשרה מסוג א/5 בהתאם למעמדו כמחוסר אזרחות. המשיב הדגיש כי המדינה לא קיימה את חובתה כלפיו לפי פסק-הדין הראשון בכך שהאריכה את הרישיון מסוג ב/1 לשנה נוספת. מנגד, טענה המדינה שהמשיב אינו חסר אזרחות, ולכן אין כל חובה להעניק לו אשרה מסוג א/5. היא הוסיפה שהמשיב אינו זכאי אף לזכויות המוקנות מכוח הנוהל החדש, שכן הנוהל מתייחס רק למי שנכנס לישראל באופן חוקי ומשתף פעולה עם הרשויות. המשיב, לעומת זאת, נכנס למדינה שלא כדין, סירב לשתף פעולה עם חוקריו ושינה את גרסתו מספר פעמים. הענקת האשרה, לפי גישת המדינה, לא רק שתתגמל התנהגות זו, אלא אף תעודד אחרים לנקוט בדפוס התנהגות דומה.

           בפסק-דינו מושא הערעור (להלן: פסק-הדין השני) קבע בית המשפט המחוזי שצדק המשיב בכך שכבר נקבע מעמדו על-ידי בית המשפט כמחוסר אזרחות. בית המשפט הדגיש שטענות המדינה, שחלקן מוצדקות, אינן יכולות לסתור עובדה זו. עוד הבהיר בית המשפט שלפי האמנה מי שהוכר כמחוסר אזרחות זכאי לאותו יחס שהמדינה מעניקה לאזרחיה בנוגע לסיוע ועזרה ציבוריים (סעיף 23 לאמנה) ולביטוח סוציאלי (סעיף 24), בכפוף להגבלות המצוינות באמנה. באשר לנוהל החדש, בית המשפט המחוזי קבע שהוא אינו חל על המשיב. זאת לא רק מפני שהמשיב לא נכנס לישראל באופן חוקי, אלא אף משום שהנוהל עוסק ב"נתין זר הטוען כי הוא מחוסר אזרחות" ולא במי שכבר הוכר כמחוסר אזרחות. ואולם, במישור המעשי הסכים בית המשפט לנאמר בפסק-הדין הראשון, ש"אין באמנה כדי לקבוע את טיבם של ההליכים הפנים מדינתיים שבעניינם של מי שהיא חלה עליהם, ושיקול הדעת בקביעה של סוג האשרה המדויקת שתינתן לו ל[משיב] ובאיזה הליך". מסקנת בית המשפט הייתה שהמדינה טרם יצאה ידי חובתה כלפי המשיב, משום שטרם קבעה את סוג האשרה המדויקת שתינתן לו ובאיזה הליך. לכן נפסק שעל המדינה לקבוע את מעמדו של המשיב כמתחייב מהאמנה, וזאת בתוך שישה חודשים.