פסק דין 23/12

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לתעבורה במחוז שיפוטי מטכ"ל שניתן בתיק מט (תעבורה) 251/11 (אל"ם אורלי מרקמן – הנשיאה) בתאריך 16/4/2012. הערעור (קולת העונש) נדחה.

פ ס ק - ד י ן

1. המשיב הורשע בבית הדין קמא, על פי הודאתו, בעבירה של אי מתן זכות קדימה בצומת, לפי תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. עניינה של העבירה בכך שביום 25 באפריל 2010, נכנס המשיב לצומת שבו היה עליו להאט וליתן זכות קדימה, במהירות 40 קמ"ש, כששדה הראיה שלו מוגבל בחלקו, מבלי שהאט ומבלי שנתן זכות קדימה לכלי רכב שנכנס לצומת מימין. כתוצאה מכך פגע המשיב, בדופן ימין של כלי רכבו בחזית כלי הרכב השני. לרכב הצבאי נגרם נזק שערכו כ-8,000 ש"ח. לכלי הרכב האחר נגרם נזק שגובהו אינו ידוע. כתב האישום בעניינו של המשיב הוגש ב-16 ביוני 2011, כ-14 חודשים לאחר התאונה. יצוין כי בעקבות התאונה הותלה רישיונו הצבאי של המשיב ל-17 ימים.

2. בית הדין קמא עמד על כך שהמשיב נוהג שנים ארוכות ולחובתו הרשעה משנת 2007 בשל שימוש בטלפון נייד בנהיגה. כן עמד בית-הדין על חוות דעתה של מפקדתו של המשיב, שלפיה המשיב, אשר משמש ככתב הצבאי של גלי צה"ל, עושה תפקידו במסירות ואחריות ונוסע הרבה ברחבי הארץ, במסגרת התפקיד. בית הדין קמא ראה "נוכח נטילת האחריות, נושנות העבירה, השיהוי בעצם הגשת כתב האישום, עברו התקין יחסית... גובה הנזק שאינו רב, חוות הדעת החיובית של מפקדתו ואף ההתליה... כי ניתן לחרוג מהוראת סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, להקל ...". על כן הטיל בית הדין קמא על המשיב 17 ימי פסילת רישיונות הנהיגה הצבאי והאזרחי, בניכוי 17 ימי ההתליה; 60 ימי פסילה מותנים; וכן 600 ש"ח קנס.

3. התביעה הצבאית ערערה על גזר דינה של הערכאה קמא. להשקפתה, המשיב נהג באופן מסוכן וגרם לתאונה ובנסיבות אלה לא היה מקום לחרוג מן הפסילה המזערית, כדרישת סעיף 38(2) האמור, ודאי לא חריגה כה משמעותית.

4. הסנגור ביקש כי ידחה הערעור. להשקפתו, בנוסף לטעמים שציין בית הדין קמא, אין נהוג להגיש כתבי אישום בנסיבות דומות אלא במערכת המשפט הצבאית ואף אם יש הצדקה לשוני בעניין נקיטת ההליכים אין הצדקה להכבדה עונשית, ובכלל זה למיצוי הפסילה המינימלית.

5. המשיב אכן נהג במידה לא מבוטלת של חוסר זהירות וגרם לתאונה. בעקבות התאונה לא נפגע אדם ונגרם נזק משמעותי לרכב. אם היו ההליכים ננקטים בעיתם, היה ראוי להטיל על המשיב פסילה בפועל ארוכה בהרבה מזו שהוטלה.

6. עם זאת, חלף זמן רב מאוד מקרות התאונה עד שהוגש כתב האישום (וכן פרק זמן נוסף שבו נוהלו ההליכים), שבמהלכו לא עבר המשיב עבירות תעבורה נוספות. נסיבה זו, יחד עם נסיבות הקולא הנוספות שצוינו בגזר דינו של בית הדין קמא, מקהה מאוד את עוקצו של הצורך בפסילה ממשית נוספת על ימי הפסילה שכבר ריצה.

7. משכך, לא מצאתי להתערב בגזר דינה של הערכאה קמא.

8. הערעור נדחה.