פסיקת הוצאות למבקשת אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, אשר הטיפול בעניינה התעכב

1.        לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים. עניינה של העתירה (מיום 01.01.07) בבקשת העותרים כי תוענק לעותרת 1 (להלן: העותרת) אזרחות ישראלית ומעמד עולה מכוח חוק השבות תש"י-1950 (להלן: חוק השבות). ביום 15.07.07 קיבלה העותרת מהמשיב את הסעד המבוקש בעתירה ובעקבות כך, ולבקשת בעלי הדין, נמחקה העתירה בהחלטתי מיום 21.08.07. מכאן הבקשה שלפני.

2.        לטענת העותרים השינוי בעמדת המשיבים והענקת מעמד העולה באו בעקבות העתירה. לפי הנטען, עובד להגשת העתירה פנו פעמים רבות למשיבים בבקשה להעניק לעותרת מעמד כאמור אך לא זכו לקבל תשובה עניינית. עוד מבקשים העותרים להדגיש כי הימנעות המשיבים מלקבל החלטה בעניינה של העותרת שללה ממנה זכאותה לקבלת זכויות סוציאליות, ביניהן, הזכות לקבל שירותים רפואיים במהלך הריונה.

3.        המשיבים מתנגדים לבקשה. לפי הנטען, העיכוב במתן ההחלטה בבקשת העותרת נבע מהצורך לבחון האם היא אינה מסוכנת לציבור נוכח עברה הפלילי. בתקופת שהייתה של העותרת בישראל, כך נטען, הוענקו לה היתרי שהייה זמניים כך שהתאפשר לה לשהות ישראל באופן חוקי עד לקבלת מעמד עולה. תקופה זו נועדה לוודא כי העותרת אינה מעורבת בפלילים בישראל באופן שיביא להחלת החריג הקבוע בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות. לטענת המשיבים, רק לאחר שנסתיימו הבדיקות בעניינה של העותרת, בשים לב לתקופה שחלפה מאז נכנסה לתחומי ישראל מבלי שהגיע מידע פלילי נוסף בעניינה, ניתן לעותרת מעמד עולה בישראל, וזאת ללא כל קשר להגשת העתירה (תגובת המשיבים מגובה בתצהיר ראש דסק מטה מנהל אוכלוסין). בנסיבות אלה, כך נטען, אין מקום לחייבם בהוצאות.

4.        לאחר שעיינתי בחומר שהובא לפני ובטענות בעלי הדין ובשים לב לקריטריונים שנקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, (1993)), שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. אכן, העותרת נאסרה במדינת מוצאה סמוך למועד הגעתה לישראל וזאת בגין הרשעתה בעבירות סמים. עובדה זו הביאה את המשיבים לבחון את מידת מסוכנותה לאור בקשתה לקבל אזרחות קבע בישראל. במצב דברים זה, מוכן אני לקבל את טענת המשיבים לפיה "בדיקת מסוכנות" כאמור יכולה להתארך זמן לא מבוטל וזאת משום הצורך לוודא  העדר פעילות פלילית. "תקופת המבחן" בעניינה של העותרת יכולה הייתה בנסיבות מסוימות, לפי החומר שלפניי, להיות סבירה, לאור עברה הפלילי של העותרת ובשים לב לכך כי לאורך כל התקופה קיבלה מעמד זמני באופן ששהותה בישראל הייתה חוקית. תקופה זו החלה עוד בשנת 2005, עת פנתה העותרת בראשונה למשיבים. עם השלמת בחינת עניינה של העותרת, הודיעו המשיבים כי יוענק לעותרת מעמד של עולה ובעקבות כך התייתרה העתירה. בנסיבות אלה לא מצאתי קיומו של קשר סיבתי בין הגשת העתירה וקבלת הסעד שכן הטיפול בעניינה של העותרת נמשך לאורך כל התקופה שקדמה להגשת העתירה והבשיל לכדי החלטה - בפני עצמו.

5.        למרות זאת, שוכנעתי כי על המשיבים לשאת בהוצאות העותרת ולו בחלקן. זאת, שכן עיון בחומר שלפני מראה כי למן פנית העותרת בשנת 2005, וכן פניות נוספות בהמשך עד להגשת עתירה זו, נענתה העותרת כי "העניין בטיפול", בלא נימוק כלשהו או קציבת מסגרת זמן להסדר העניין. מצב דברים זה אינו מניח את הדעת, בחלוף זמן כה ממושך ובשים לב למהות העניין והשלכותיו. במצב דברים זה, נראה כי לא היה לעותרת מנוס מהגשת העתירה וכי הגשתה הביאה לזירוז מתן התשובה הסופית - ולמצער המנומקת  - בעניינה, גם אם היה לעיכוב במתן הסעד יסוד משל עצמו כאמור לעיל. לא מצאתי בנימוקי המשיבים בתגובה שלפני הסבר מספק למצב דברים זה. אשר על כן, שוכנעתי כי יש לזכות את העותרת ולו בחלק מהוצאותיה והמשיבים ישאו על כן בהוצאות אלו בשיעור של 5,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ט באדר א' תשס"ח (25.2.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    טו

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: