פסיקת הוצאות בעתירה לקבלת קצבת זקנה

לפני בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.        העתירה הופנתה כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר דחה (ברוב דעות) את ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בו נדחתה תביעת העותרת לשלם לה קצבת זקנה באופן רטרואקטיבי, מיום מלאת לה 65 שנה, וזאת בשל השיהוי שבהגשת בקשתה לקצבת זקנה. מתגובת משיב 3 לעתירה עולה כי העותרת עלתה ארצה מאפגניסטן בשנת 1952. עם עלייתה נרשם בתעודת הזהות שלה תאריך לידתה כ-00.00.1939. בסוף שנת 2002 פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לשינוי גיל. נפסק (ביום 20.2.2003) כי תאריך לידתה של העותרת הינו 5.7.1932. את התביעה לקצבת זקנה הגישה העותרת ביום 2.6.2003. משיב 3 קבע כי העותרת זכאית לקצבת זקנה למשך 4 שנים שקדמו להגשת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה. קביעה זו אושרה, כאמור, בפסיקת בתי הדין לעבודה.

2.        בדיון ביום 1.8.2007 הודיעה באת-כוח משיב 3 כי היא מסכימה לכך שבית המשפט ידון בעתירה כאילו ניתן בה צו על תנאי, וזאת בהתחשב בתיק הספציפי שבנסיבותיו היתה השתהות ממושכת. בדיון המליץ בית המשפט בפני המשיב 3 לשקול עמדתו מחדש בעניינה של העותרת, נוכח המצב העובדתי כפי שהתלבן בעת הדיון.

3.        ואמנם, ביום 27.8.2007 הוגשה הודעה משותפת מטעם העותרת ומשיב 3, לפיה הגיעו הצדדים להסכמה. על פי המוסכם, ישלם משיב 3 לעותרת קצבת זקנה בגין התקופה מיום הגיעה לגיל קצבת שקנה, כפי שתוקן בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, קרי מיום 5.7.1997. כן נמסר בהודעה כי המשיב 3 מסכים לשלם לעותרת הוצאות משפט ושכר-טרחה לפי החלטת בית המשפט וכי בא-כוח העותרת מבקש להביא לעניין זה טיעוניו בפני בית המשפט. לאור האמור הסכימה העותרת למחיקת העתירה.

4.        בא-כוח העותרת פירט לפניי את ההליכים שניהל בפני שלוש ערכאות, אשר כללו הגשת כתבי בי-דין וקיום דיונים על-פה. נטען כי בהכנת העתירה, המגוללת שאלה עקרונית ומהותית, הושקעה עבודה רבה. מבחינת הוצאות, מצביע בא-כוח העותרת על תשלום אגרה בסך 1,507 ש"ח והוצאות מינהליות נוספות בסך כולל של כ-1,500 ש"ח. הוא מבקש, איפוא, פסיקת שכר-טרחה בשיעור משמעותי והוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח. משיב 3 מצידו, לא חלק על דרישה זו אך ביקש להדגיש כי העותרת לא זכתה בתביעתה בבתי הדין לעבודה וכי ההסכמה בתיק זה ניתנה נוכח המצב העובדתי שהתלבן בבית המשפט.

5.        על פי הכללים שנקבעו בבג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 30.6.05), כעניין שבעקרון וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל דין הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. זאת בכפוף לכך שהמדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך, בהתחשב בכלל נסיבות העניין. פסיקת הוצאות ריאליות, משמעה היא כי הטוען להוצאות צריך להוכיח את שיעורן בפועל, למשל על דרך של הגשת הסכם שכר טרחה, פירוט העבודה שהושקעה בתיק, בסיס החיוב בשכר הטרחה וראיות על ביצוע התשלום בפועל או חיוב בתשלום מעין זה. כאשר בעל דין טוען לפסיקת הוצאות בלא פירוט של ההוצאות ושכר הטרחה המבוקש, רואים את הטוען כמשאיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, שיקבע את סכום ההוצאות הסביר, ההכרחי והמידתי לנסיבות המקרה.

6.        במקרה שלפניי נמנעה העותרת מהגשת אסמכתאות כלשהן לעניין שכר-טרחה ואף נמנעה מהצגת אומדן באשר לחיובה בשכר-טרחה. העותרת הסתפקה באומדן ההוצאות שנגרמו לה ובפירוט הפעולות שנעשו במסגרת ההליכים המשפטיים. ההוצאות המשוערות לא הוכחשו על ידי המשיב 3. במצב דברים זה, בשים לב לאמות המידה הנזכרות, ובהתחשב בהיקפה של העתירה ובמהותה, נראה כי שכר טרחה סביר ומידתי בגין ההליך שננקט על ידי העותרת עומד על 10,000 ש"ח. אשר על כן, אני מורה כי המשיב 3 ישא בהוצאות העותרת בסך של 3,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ג בחשוון תשס"ח (4.11.2007).                                 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    טו

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il