פסיקה בשאלה שעלתה אגב אחרת אך לא בתביעה מפורשת

לפנינו ערעור כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך א' בשבט התש"ף (27.1.20), שבמסגרתו שתי החלטות, ועל שתיהן הערעור שבפנינו, וכלהלן:

א.  דמי המזונות עבור הקטין [ע'] בסך 2,500 ש"ח שהוסדרו בהסכם הגירושין מבוטלים מאחר שהקטין הועבר לרשות האב בפועל.

ב.   הסדרי השהות של הבן [ע'] עם האם יוסדרו על בסיס יוזמותיו העצמיות של הקטין (כבן שש־עשרה כיום) ולא על ידי החלטות שיפוטיות.

נתייחס לערעורים כנגד שתי החלטות הללו בנפרד.

א.   ביטול דמי המזונות לקטין

כאמור הנימוק בפסק הדין נשוא הערעור לביטול דמי המזונות הוא שמאחר והקטין נמצא ברשות האב זמן רב אין סיבה שישלם עבורו דמי מזונות לאם, ובלשון פסק הדין:

בית הדין בשלב זה לא יקבע מסמרות בעניין המשמורת (של הקטין [ע']). עם זאת מאחר שהבן ברשות האב אין מקום לחייבו במזונות לאם בעבורו מכאן ולהבא.

עילת הערעור המרכזית כנגד החלטה זו היא שהחלטה זו ניתנה ללא שבית הדין נתבקש כלל לדון במזונות (כשכל הדיון היה סביב הסדרי השהות של הקטינים עם הוריהם, לאור המורכבות שבתיק), וללא שהוגשה תביעה כל שהיא מטעם האב לביטול המזונות.

עילה זו כוללת ונשענת על שני טיעונים עיקריים:

האחד הוא שבית הדין אינו רשאי ואינו מוסמך לפסוק במה שלא נתבקש, וממילא פסק דינו מבוטל מאליו.

השני הוא שפסק הדין ניתן ללא שהתאפשר לנתבעת (האם) להתגונן ולטעון את טענותיה כנגד פסק הדין המבוקש (שהרי אם לא הוגשה תביעה, ודאי שלא הוגש גם כתב הגנה), ובהעדר שמיעת טענותיו של מי שפסק הדין ניתן כנגדו, פסק הדין בטל מאליו.

הכרעה

לאחר שבית הדין שמע את הצדדים ולאחר העיון בחומר שבתיק, הגיע בית הדין למסקנה שבעוד הטענה הראשונה דחויה מאליה בנסיבות התיק (משני נימוקים), וכלהלן, הרי שדברי הטענה השנייה דברים של טעם הם – אין לפסוק את הדין כפסק דין קבוע ללא שתינתן האפשרות למי שאמור להיפגע ממנו, להשמיע את טענותיו.

1. פסיקת דין בעניין שלא נכלל בתביעה

באשר לטענה הראשונה, שלא הוגשה תביעה על ידי האב, המשיב, לביטול החיוב במזונות – אין הדברים מדויקים.

אומנם תביעה רשמית בפתיחת תיק שכותרתו 'ביטול מזונות' לא הונחה לפני בית הדין האזורי לפני מתן החלטה, מושא הערעור, אבל מהדיונים סביב המשמורת של הקטין [ע'] ומקום הימצאו בפועל היה ברור לבית הדין, כמי שבתוך עמו הוא יושב, שאחת מההשלכות המרכזיות של הבירור היא דמי המזונות, ומעשים בכל יום שהדיונים סביב היקף הסדרי השהות בפועל הם גם כדי, ולפעמים רק כדי, להשליך מהם על גובה המזונות.

לכן מרגע שמונחת לפני בית הדין שאלת שינוי זמני השהות של קטינים (ובנדון דידן בנוגע לקטין [ע'] – שינוי באופן קיצוני, עד כדי העדר שהות אצל האם כמעט לחלוטין) מונחת לפניו עימה גם שאלת גובה המזונות גם אם לא באופן רשמי.

אבל יתרה מזו: בתיק שלפנינו האב, המשיב, הגיש לפני בית הדין בקשה להבהרה, שעניינה למי הסמכות לדון במזונות הקטין לאור השינוי בזמני השהות של הקטין. אין ספק שבשאלה למי הסמכות, מקופלת גם הבקשה שככל שהסמכות היא של בית הדין, וכפי שהיה סבור בית הדין האזורי, הרי שהוא יכול וצריך לפסוק בנושא. אומנם הדבר ברור שמן הראוי שהפרוצדורה תהיה בדרך המקובלת, על ידי הגשת תביעה רשמית לביטול מזונות ולא רק על ידי הגשת בקשה, אבל אין בפגם זה כשלעצמו כדי לבטל את ההחלטה.