פסילת רישיון למשך 20 שנה לנהגת שגרמה ברשלנות למותם של ארבעה אנשים

ס. הנשיא נ. הנדל:

1.         המדינה מסתייגת מקולת העונש שנגזר על המשיבה שהורשעה עפ"י הודאתה בגרימת תאונה קטלנית ברשלנות בה נהרגו ארבעה אנשים. רכיבי העונש הם - קנס בסך 4,000 ש"ח; פסילה מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 שנה; מאסר למשך תקופה של שישה חודשים שירוצו בעבודות שירות ומאסר מותנה.

העובדות הן כי המשיבה נהגה ברכב בתאריך 3.5.07 בסמוך לשעה 15:00 בכביש מס' 31 מכיוון ערד לכיוון צ.שוקת. בהגיעה לגשר צר, סטתה עם רכבה שמאלה, חצתה קו הפרדה רצוף, עברה לתוך נתיב הנסיעה ממול ופגעה ברכב שנסע בכיוון הנגדי. כתוצאה מהתאונה נהרגו ארבעה אנשים, אחד הנוסעים נפגע באורח קשה, ושלושה נוסעים אחרים נפגעו באורח קל.

            בהליך קמא הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו "המאשימה תעתור להטיל על הנאשמת עונש מאסר בפועל של 30 חודשים. הנאשמת תהיה רשאית לבקש כי יוטל עליה כל עונש מכל סוג הנמוך מכך". עוד סוכם כי המדינה תעתור לעונש פסילה בפועל לתקופה של 12 שנה והמשיבה רשאית לטעון לעונש פסילה לתקופה קצרה מכך. הערעור מופנה נגד עונש המאסר בפועל שנגזר על המשיבה.

2.         אכן, על פני הדברים העונש נוטה לקולא. הכלל הוא כי יש להחמיר בעבירות מהסוג הנדון בשל עיקרון קדושת החיים. השיקול המרכזי בקביעת העונש הוא דרגת הרשלנות של הנאשם. הפסיקה קבעה כי מספר ההרוגים הינו שיקול נוסף המצדיק החמרה בעונש. עמדה זו אף היא נובעת מעיקרון קדושת החיים. הנסיבות האישיות של נאשם בעבירה מעין זו מתגמדות לנוכח חומרת התוצאה. יתר על כן, במקרים רבים הנהג הגורם לתאונה קטלנית הינו אדם נורמטיבי, ללא קשר לפלילים. לצד זה - היעלה על הדעת נקיטת גישה עונשית לפיה אין להעניק משקל בכלל, לנסיבות האישיות של נאשם? נגזר מכך, כי במקרה היוצא דופן ניתן אף להעניק משקל רב לנסיבותיו האישיות של נאשם. להשלמת התמונה יצויין כי ישנן נסיבות אישיות, שהגם והן קשות, רלוונטיות פחות להבניית ענישה ראוייה לעבירה מהסוג הנדון. במקרה דנא, הנסיבות האישיות של המשיבה הינן חריגות.

3.         בית משפט קמא ציין בפסק דינו: "מקרה זה הינו מיוחד שכן הפוגעת והן הנפגעים הינם בני העדה הבדואית ומאותו שבט, כך שנראה כי מדובר במשפחה אחת מורחבת". הפסיכולוג שבדק את המשיבה התייחס בחוות דעתו להשלכותיה הקשות של התאונה על מצבה הנפשי של המשיבה: "ממצאי האבחון מצביעים על כך שהנ"ל נתונה בסכנה אובדנית(!). ממצא זה קשור לכוחות הדלים העומדים לרשותה, תפיסה שלילית של העצמי, אגרסיות, ויסות אפקטיבי לקוי, קשיים בהשתלבות חברתית ועוד". עוד נקבע כי המשיבה סובלת מהפרעת דחק-פוסט טראומטית המחייבת התערבות פסיכולוגית מיוחדת וכן הערכה וטיפול פסיכיאטרי לצורך קבלת טיפול אנטי-דכאוני-חרדתי. תסקיר שירות המבחן נשען על חוות הדעת הפסיכולוגית האמורה. הושם דגש על המשבר הנפשי אליו נקלעה המשיבה. לדעת שירות המבחן, יהא אפקט הרסני עבור המשיבה אם יוטל עליה עונש מאסר בפועל.

            המשיבה היא אם חד הורית לשני ילדים - בנה בן שנה ועשרה חודשים, ובתה בת שמונה חודשים. נטען כי האם הינה אחראית יחידה לטיפולם של הילדים וגידולם. בהליך קמא ביקשה התביעה שהבן יימסר לגורם אחר, ואילו הבת תטופל על ידי אמה בתוך כתלי בית הסוהר. בדיון שהתנהל בפנינו, הורינו על קבלת תסקיר נוסף כדי לעמוד על גורלם של הילדים. עורך התסקיר יצר קשר עם העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה ועיין בדו"ח סוציאלי מטעם המחלקה לשירותים חברתיים. נטען, כי אם יוטל על המשיבה עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, הרי שתידחה מסביבתה החברתית, המשפחתית והמסורתית, והקטינים יועברו לאביהם ולאשתו השנייה. שירות המבחן התייחס בתסקיר לגורם טיפולי, הסבור כי ריחוק הילדים מאמם בגיל כה צעיר עשוי לפגוע קשות בנפשם ויגרום להם בעתיד להתמודד בעל כורחם עם התיוג החברתי הנגזר מהעובדה שאמם ריצתה עונש מאסר בפועל. מצב זה עשוי לפגוע גם במצבם החברתי בחברה מסורתית. עורך התסקיר שם לב להתדרדרות במצב רוחה של המשיבה, ולנסיגה במצבה "אשר התבטאה... במצוקה נפשית, רמות גבוהות של חרדה, ותחושות דכאוניות ובקשיי ריכוז". נוסף על כן, בדיון בפנינו הסביר הסניגור כי המשיבה, ילידת שנת 1979, עברה ניתוח לב פתוח בשנת 1995 ומצוייה היום במעקב רפואי.

4.         התמונה קשה, אך עדיין יש לשאול האם הנסיבות האמורות גוברות על האינטרס הציבורי להילחם נגד התופעה הבלתי נסבלת של ריבוי תאונות קטלניות בכבישי הארץ בשל מחדלי אדם.

יש לבחון משקלה של נסיבה אישית עפ"י שתי אמות מידה - חומרתה וטיבה. האחרונה תיבדק עפ"י תכלית מדיניות הענישה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. מנקודת מבט זו, לא הייתי נותן משקל יתר לקשר בין הקורבנות לבין המשיבה. לדעתי, רק במצב בו הקשר הינו מדרגה ראשונה - הורה או בן זוג למשל - יהא מוצדק להעניק משקל רב לנתון זה. מטבע הדברים, תאונות דרכים באיזורים שונים מתרחשות בין מכרים בדרגה זו או אחרת. שיקול ההרתעה דורש להלחם נגד תופעה זו. שיקול נוסף הוא שהטלת עונש מאסר בפועל עלול להרחיק את ילדי המשיבה ממנה. תוצאה כזו קורעת לב, אך בל נשכח - עם כל ההערכה לתרבויות שונות, תפקידו של בית המשפט לקבוע נורמות ראויות אף בתחום הרגיש של דיני משפחה. הסוגיה היכן יוחזקו הילדים בתקופה שהמשיבה תרצה עונש מאסר בפועל אם ייגזר עליה, ובתקופה שלאחר מכן, אינה מוכרעת ע"י הוריהם, משפחותיהם והחברה הקרובה מסביב - אלא על ידי בית המשפט. עם זאת, אין זה שיקול זר כי בית המשפט ייתן משקל מסויים לשיקולים מעשיים אף אם הדין נותן פתרון משלו, כל עוד שאין זה ברור שהצד הנוגע לעניין יפנה לבית המשפט בהליך נוסף. 

            ברם, אין זה עיקר. השיקול המרכזי במקרה זה הינו מצבה הנפשי של המשיבה. בעקבות התאונה התדרדר מצבה ולא ברור לאילו תהומות יגיע. מהחומר המקצועי שנערך ע"י גורמים אובייקטיביים שתפקידם לספק מידע לבית המשפט עולה כי נשקפת סכנה למשיבה. כמובן, גרימת תאונה קטלנית על ידי אדם נורמטיבי הינה חוויה טראומטית ביותר. מהצד האחר, קיימת תיאוריה עונשית הגורסת כי הטלת עונש מאסר בעבירה כזו מועילה לנאשם, במובן זה שיש בו כדי לסייע לו להשלים עם מעשיו ולהמשיך בחייו. אף על פי כן, המקרה בפנינו חריג בחומרתו. שירות המבחן תיאר התדרדרות במצבה הנפשי של המשיבה. על רקע דברים אלו יש לבחון התוצאה האפשרית של ניתוק הקשר בין המשיבה לילדיה מבחינת ההשלכה על יכולתה להתמודד עם הסביבה כאשר כוחותיה דלים. נסיבות אישיות כאלו מחייבות התייחסות של ממש בגזר הדין.

            שיקול נוסף הינו כאמור דרגת הרשלנות של המערערת. בית משפט קמא ציין כי דרגת הרשלנות היא גבוהה. הדבר נכון, אך לא בכל מובן. נהג הסוטה מנתיב המסומן בקו הפרדה רצוף עת נוסע הוא על גשר - ביצע רשלנות של ממש. עם זאת, לכאורה לא מדובר בהחלטה מכוונת להפר את תנאי התעבורה, כמו למשל נסיעה במהירות מופרזת או כניסה לצומת בניגוד לרמזור אדום שמוצג בפניו. בנוסף, הרשלנות המתוארת בכתב האישום אינה דומה לנהג אשר יוצא לעקיפת טור כלי רכב. בדוגמא האחרונה, הנהג קיבל על עצמו במודע קיומו של סיכון לעוברי דרך. בענייננו לא ברור מדוע המשיבה סטתה מנתיב נסיעתה. לכאורה אין היא מפיקה כל תועלת מכך. אין כל טענה שבכוונתה היתה לצאת לעקיפה. המדובר בגשר שמטבעו מכיל שטח צר. עולה אפוא, כי ייתכן מאוד שמדובר בחוסר שליטה ברכב באותו שלב. יוצא כי הרשלנות ברורה אף במובנים שונים אינה עומדת בשורה אחת עם סוג של מקרים חמורים יותר כפי שהוצגו.

5.         בית משפט קמא נתן משקל רב לפסק דין מאירה לוין נ' מדינת ישראל (רע"פ 584/05). המערערת באותו עניין נסעה בנתיב הימני מתוך שלושת הנתיבים בכיוון נסיעתה. באותה שעה נסע במסלול הנגדי רכב אחר. " לפתע, ללא כל סיבה, לא בלמה המבקשת את רכבה במועד... סטתה שמאלה, חצתה את כל הנתיבים לכיוון נסיעתה, עלתה על אי תנועה מוגבה המפריד בין שני מסלוליו של כביש  40, עברה למסלול הנגדי, פגעה במכונית מלמעלה, חצתה את יתר הנתיבים במסלול הנגדי ולבסוף נעצרה בהתנגשות של רכבה בתוך תחנת הסעה לחיילים אשר מצויה במקום". כתוצאה מהתאונה נהרגו שני אנשים ונפצעו שלושה אנשים נוספים. בית משפט השלום לתעבורה ברמלה גזר על המערערת באותו תיק עונש מאסר לתקופה של שנה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה את הערעור ברוב דעות. בית המשפט העליון קיבל את הבקשה למתן רשות ערעור ובדעת רוב העמיד את עונש המאסר על תקופה של שישה חודשים שירוצו בדרך של עבודות שירות. פסק הדין התייחס להמלצת שירות המבחן שלא להטיל על המערערת עונש מאסר "שכן ענישה כזו לא תהא עילה הן במישור האישי והן במישור ההרתעתי".

6.         הקטל בדרכים מחייב מענה עונשי ראוי, אשר בדרך כלל יתבטא בהטלת עונש מאסר על נהג שגרם לתאונה קטלנית ברשלנות. זוהי מצוות המחוקק על פי סעיף 64 לפקודת התעבורה. תוצאה זו מחייבת אף במצב בו נסיבותיו האישיות של הנהג האשם אינן קלות. מתפקידו של בית המשפט להעביר מסר צלול וברור לחברה, לפיו אין להשלים עם מצב בו נהרג בתאונת דרכים יותר מאדם אחד בכל יום בממוצע.

כלל ולצידו יוצא מן הכלל. גישת הענישה בארץ הינה אינדיבידואלית. מתן שיקול דעת רחב לבית המשפט עלול לעורר קשיים בבואו לכמת את העונש על פי התרשמותו האישית של השופט, הדן בעניין, ממקרה למקרה. אך אי מתן שיקול דעת כזה עלול למנוע את האפשרות של התאמת התוצאה למקרה המורכב והחריג. בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית קבע המחוקק עונש מינימום של שלושה חודשי מאסר בפועל. בית משפט קמא לא חרג מכך במקרה דנא. ודאי לו היו נסיבותיו האישיות של הנהג שונות, היה מקום לגזור עליו עונש מאסר בפועל לתקופה ממשית. ברם, אין זה המקרה. התוצאה של הטלת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, על המשיבה במקרה זה, עלולה להביא לתוצאות נלוות שחומרתן עשויה להפוך את העונש לבלתי הולם. חשוב כי בית המשפט ישמור על כללי ענישה אחידים כדי למנוע תוצאות שאינן שיוויוניות, אך גם חשוב כי בית המשפט לא יהיה צמוד יתר על המידה לכללי ענישה - כאילו שתוצאה מסויימת הינה גזירת הכתוב, כאשר אין זה המצב המשפטי. ישנו חשש שהטלת עונש מקל בשל הנסיבות האישיות של הנאשם יהווה תקדים לכלל המקרים. אולם, כפי שפסקי הדין בעניין לוין או בעניין לביא (רע"פ 4732/02), על אף התוצאות המקלות, לא גרמו לשינוי המדיניות - כך ניתן להניח שהתוצאה בענייננו לא תשפיע על מדיניות הענישה. אומר זאת בצורה אחרת. תיקים מסוג אלו מהווים תקדים למקרים החריגים בלבד.

            עם זאת, סבורני שכדי שהעונש יאזן יותר בין דרגת הרשלנות לבין התוצאה הקשה, נכון יהיה להחמיר ברכיב עונש הפסילה. הסניגור ברוב הגינותו הציע להגדיל את תקופת הפסילה אף בצורה משמעותית. נכון הוא שבית משפט קמא אימץ את הרף העליון בהסדר במרכיב של הפסילה. אולם, בניגוד לעונש המאסר, לא נטען כי עונש הפסילה יעצים את הנזק הנפשי בו שרוייה המערערת. אין לבודד מרכיב אחד של העונש אלא יש להסתכל על כללותו. מכאן דעתי כי ראוי להגדיל באופן משמעותי את עונש הפסילה על מנת שהתוצאה תהיה הולמת יותר למקרה.

7.         סוף דבר, אינני סבור שיש מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, אך אין לומר שנפלה טעות בדבר המשקל שהעניק בית משפט קמא לנסיבותיה האישיות של המשיבה במקרה זה.

            הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, פרט לכך שעונש הפסילה בפועל יעמוד על תקופה של 20 שנה ולא 12 כפי שנקבע.

                                                                                                            _____________

                                                                                                            נ. הנדל - ס. נשיא