פס"ד בתביעת בני משפחת מנוחה נגד ביה"ח בטענה שהתרשל לאחר שמאושפזת קפצה מהחלון

לפניי תביעת נזיקין, לפיצוי יורשי המנוחה פלונית ז"ל (להלן: המנוחה) נגד המדינה, אשר היא בעלת בית החולים הלל יפה (להלן: הנתבעת או בית החולים), בגין מותה הטרגי של המנוחה לאחר שהיא קפצה אל מותה מחדרה שבקומה הרביעית, במהלך אשפוזה במחלקה הפנימית בבית החולים.

לטענת התובעים, מוות המנוחה נגרם כתוצאה מרשלנות בית החולים אשר בין היתר, לא שם שמירה על המנוחה; לא מנע אפשרות שהיא תפגע בעצמה; לא דיווח למשפחה על האשפוז; לא נקט אמצעי בטיחות למניעת קפיצתה של המנוחה מן החלון; העביר אותה לקומת קרקע או לחדר עם סורגים.

הנתבעת הכחישה את הטענות המיוחסות לה ועתרה לדחיית התביעה. לטענתה, המנוחה קיבלה מצוות בית החולים טיפול רפואי מיטבי במסגרתו הופעל שיקול דעת מקצועי וזהיר. לפיכך, המעשה האובדני שהביא למותה של המנוחה היה בלתי צפוי, ולא ניתן היה לחזותו או לצפותו מראש על סמך הסימנים והתכנים בבדיקה הפסיכיאטרית שבוצעה למנוחה, או מהתנהגותה במהלך האשפוז.

ההליכים הקודמים 

תביעה זו מתנהלת בשנית. ההליך הראשון התנהל בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו והסתיים בפסק דין שניתן ביום 01.09.2021 (להלן: פסק הדין) על ידי כב' השופט הבכיר יחזקאל הראל (להלן: בית המשפט, ובהתאמה: השופט הבכיר הראל). במסגרת פסק הדין חויבה הנתבעת באחריות למותה של המנוחה ובתשלום פיצוי בסך של 509,228 ש"ח (לפני ניכויי מל"ל בסך של 196,101 ₪).

על פסק הדין הוגש ערעור, כלפי קביעת החבות-האחריות, והן כלפי גובה הפיצוי שנפסק. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע, כי קיימים נתונים עובדתיים נוספים אשר לא בא זכרם ברשומה הרפואית ובכתב התביעה ואף לא זכו להתייחסות בחוות הדעת של שלושת המומחים הרפואיים שעל פיהם פסק בית המשפט. על כן נקבע, כי פסק הדין אינו יכול לעמוד בשאלת החבות, והתביעה הוחזרה לבית משפט השלום לצורך השלמת הבירור הראייתי על דרך השלמת חקירתו של המומחה מטעם בית המשפט.

גם הערעור כלפי גובה הפיצוי התקבל, והפיצוי הועמד על צד נמוך יותר, בסך 325,000 ₪.בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע התשלום על פי פסק הדין ובהסכמת הצדדים שולם לידי התובעים סך של 100,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד ואילו תשלום יתרת הסכום עוכב.