פס"ד בערעור נגד פסק דינה של ועדת הערעור מכוח חוק הנכים

1. בפנינו ערעור נגד פסק דינה של ועדת הערעור מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן בהתאמה – פסק הדין; ועדת הערעור; והחוק). פסק הדין ניתן ביום 2.8.23 בע"נ 15890-09-20, על ידי כב' השופטת (בדימוס) י' אחימן, יו"ר הוועדה; ד"ר ה' ירדני, חברה; עו"ד צ' רוטנברג, חבר.

2. ברקע הערעור עומדות העובדות הבאות. המערער יליד 1996. הוא התגייס לצה"ל ביום 19.9.16. לאחר שסיים טירונות, שובץ בקורס טכנאי מערכות נשק צריח (1.11.16). במהלך הקורס, הדרדר מצבו הנפשי, והתפרצה אצלו מחלת הסכיזופרניה, בגינה אושפז בכפייה החל ביום 5.12.16. בהמשך לכך שהה באשפוז משך כתשעה חודשים, חלק מן התקופה באשפוז יום. ביום 13.3.17 הגיש המערער בקשה להכרה בו כנכה על פי החוק. הבקשה נדחתה על ידי קצינת התגמולים (7.5.20).

3. בפסק דינה של ועדת הערעור, מיום 16.8.22 [להלן – פסק הדין הקודם] נדחה ערעורו על החלטה זו. ועדת הערעור נימקה פסיקתה בפסק הדין הקודם, בין היתר, בכך "שלא קיימת עדות רפואית לגבי הקשר שבין אירועי דחק לבין התפרצות של מחלת הסכיזופרניה שממנה סובל המערער ואף לא קיימת עדות רפואית על כך שסוג כזה של אירועים יכול להוות טריגר להתפרצותה של מחלת הסכיזופרניה" (סעיף 33).

4. המערער ערער על פסק הדין הקודם (ע"ו 16833-01-23). הערעור התקבל. בפסק דיננו, הורינו על השבת הדיון אל ועדת הערעור. פסיקתנו זו נומקה כהאי לישנא: " ... בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7796/20 פלוני נ' משרד הביטחון (25.4.2022), נדחתה ההנחה כי "גורמי דחק סביבתיים לא הוכרו כמשפיעים על פרוץ מחלת הסכיזופרניה בעת פריצתה" (בפסקה 19 לפסק הדין). נוכח זאת, קביעתה האמורה של ועדת הערר בענייננו אינה יכולה לעמוד. הואיל ובפסק דינה של הוועדה קביעה זו שזורה בדיון הן בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי, הן בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי, פסק הדין אינו יכול לעמוד. לפיכך, אנו מורים על ביטול פסק הדין, ומחזירים את הדיון לוועדה על מנת שתיתן פסק דין חדש, ובו תדון בתיק על רקע פסק דינו האמור של בית המשפט העליון. טרם מתן פסק דין, תאפשר הוועדה לצדדים להשלים את טיעוניהם. נעיר, בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי, כי מבין שלוש הקטגוריות שהוכרו בפסיקת בית המשפט העליון לעניין זה, רלוונטית לכאורה למקרה הנוכחי בעיקר הקטגוריה השלישית (ראו דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)). נבהיר, כי המדובר בקטגוריה שעניינה החוויה הצבאית במובנה הרחב (ראו גם בפסקה 12 לפסק הדין הנ"ל בעניין פלוני) ...".

5. בפסק הדין מושא הערעור הנוכחי, ועדת הערעור שבה ודחתה כאמור את ערעור המערער. בפסק הדין אימצה ועדת הערעור את טענת המערער באשר להשתלשלות העובדתית, שהובילה לפרוץ מחלת הסכיזופרניה בה לקה (סעיף 35). ועדת הערעור אף קבעה, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי, בין התפרצות המחלה לבין רצף האירועים שאירעו למערער עובר להתפרצות המחלה (סעיף 48). יחד עם זאת קבעה ועדת הערעור, כי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין פרוץ המחלה לבין שירותו הצבאי של המערער.

6. כעולה מפסק הדין, שירותו הצבאי של המערער נמשך כחודשיים וחצי, מתוכם חודש וחצי בטירונות 02. ביתרת הזמן השתתף בקורס הכשרה. המערער חש שהקורס אינו מאתגר מספיק וביקש ללמוד באופן עצמאי. לאחר שלא נענה בעניין ע"י מפקדיו, פנה אל מפקד הבסיס, אשר נפגש עמו. פניית המערער אל מפקד הבסיס עוררה כעס אצל מפקדי המערער, וכפועל יוצא מכך זומן המערער, ביום 23.11.16, לשיחת נזיפה בפני מפקד הקורס. בשיחה זו נמסר למערער, כי מוטל עליו עונש בעטיו עליו להישאר בבסיס בשבת יחד עם עוד חמישה חניכים. אכן באותו סוף שבוע (24-26.11.16) נותר המערער בבסיס וביצע תורנות שמירה אינטנסיבית, מבלי שקיבל מזון ושתיה, ומבלי שהיו ברשותו אמצעי היגיינה הולמים. באותו סוף שבוע לא נותר בבסיס מי מחברי הסגל, ולפיכך לא היה בידי המערער לפנות לצורך קבלת עזרה, או מידע, באשר לקבלת מזון, אמצעי היגיינה ושעות המנוחה. באותו סוף שבוע אף אירע אירוע, אותו חווה המערער כדרמטי, עת נפגש עם חייל אחר, אשר החזיק אולר ונהג לשלפו ולכוונו לעבר המערער. ביום א' - 27.11.16 - לאחר שמירת הלילה, לא הצליח המערער לקום למסדר הבוקר וביקש להיבדק בידי חובש. ביום 30.11.16 נלקח המערער לקב"ן ועקב כך פונה לבית חולים ומספר ימים לאחר מכן הועבר לאשפוז בכפיה בבית חולים פסיכיאטרי.

7. באשר ליסוד הסיבתי המשפטי קבעה ועדת הערעור, כי זה בנוי על שני נדבכים, הסובייקטיבי והאובייקטיבי. בנוגע לרובד הסובייקטיבי העמידה הוועדה לנגד עיניה את עיקרון "הגולגולת הדקה", שלפיו יש להתייחס למערער, על בסיס נתוניו האישיים הסובייקטיביים. לכן במקרה של מחלה קונסטיטוציונלית, מסוגה של ההפרעה שממנה סובל המערער, יש להתייחס לדברים על בסיס רגישותו האישית ונטייתו של הפרט להתפרצות המחלה, מבלי שהדבר יפחית מאחריות המשיב (סעיף 50).

8. ברובד האובייקטיבי קבעה ועדת הערעור, על יסוד פסיקת בית המשפט העליון, כי זה מבטא שלושה סוגים של קשר סיבתי: הראשון, מתייחס לאירוע או רצף אירועים שהם ייחודיים באופן מובהק לשירות הצבאי; השני, מתייחס למקרים שבהם פרצה המחלה בעקבות אירוע או רצף אירועים שאינם בהכרח ייחודים לשירות הצבאי, אולם הם חריגים, או יוצאי דופן, ואירעו לחייל במהלך שירותו הצבאי ובקשר לשירות; השלישי, מתייחס למקרים שבהם עצם השירות הצבאי על הלחצים, הפחדים והמתחים המיוחדים הכרוכים בו, יצרו בנפשו של החייל מצב דחק חריג וקיצוני. הקשר מן הסוג השלישי צריך להיות קונקרטי ובעל מידה מסוימת של הדיקות ושל עוצמה למאפיינים של השירות הצבאי (סעיף 51).

9. ועדת הערעור קבעה, כפי שאף קבענו אנו כאמור, כי יש לבחון את פגיעת המערער באמת המידה של הסוג השלישי. לאחר שהשוותה את עניינו של המערער למקרים שונים שנדונו בפסיקת בתי המשפט וועדות ערעור, קבעה ועדת הערעור, כי האירועים להם טוען המערער אינם מבססים קשר סיבתי משפטי. האירועים האמורים הם כאמור, שיחת נזיפה של המפקד, סגירה של שבת בבסיס, כעונש, לצרכי שמירה עם עוד חיילים, העדר אנשי סגל ממדרכי הקורס בסוף השבוע, והאיום המרומז שחווה המערער מאת מי מהחיילים ששמרו עמו באותו סוף שבוע. לשיטת ועדת הערעור, האירועים האמורים נעדרים הדיקות למאפיין הצבאי של השירות, או מאפיין החוויה הצבאית במובנה הרחב. על פי קביעת ועדת הערעור, אירועים מעין אלה עשויים להתרחש במסגרות של לימוד מאורגן, יחסי עבודה, או משפחה, כדרך שיגרה. אלה אינם נושאים המהווים, לדעת ועדת הערעור, מאפיין של החוויה הצבאים, אפילו במובנה הרחב (סעיף 60).

10. מכאן הערעור שבפנינו. לטענת המערער שגתה ועדת הערעור עת קבעה שנסיבות העניין אינן מלמדות על התקיימות קשר סיבתי מהסוג השלישי. לשיטתו, טעתה הוועדה עת התייחסה לרצף האירועים אשר הוביל להתפרצות מחלתו כאירועים בעלי אופי אזרחי (סעיף 46 להודעת הערעור).

11. לשיטת המשיב דין הערעור להידחות, הואיל ולטעמו אכן לא מתקיים קשר סיבתי משפטי כקביעת וועדת הערעור. לעניין זה אף מפנה המשיבה לכך שקודם לגיוס המערער לשירות צבאי למד המערער כשוחר בפנימיית מכללת חיל החימוש, בה עבר קורס הכשרה. לטענת המשיב, מבחן העזר של השוואת האירועים בעטיים התפרצה מחלת המערער לחייו האזרחיים תומך אף הוא בפסיקת וועדת הערעור. עוד מציין המשיב, כי פסיקת וועדת הערעור נסמכה על מספר הנחות מטיבות עם המערער. כך הניחה וועדת הערעור, בכל הנוגע ליסוד הסובייקטיבי שבקשר הסיבתי המשפטי, כי אותם אירועי הדחק להם טען המערער, אכן נחוו על ידו "כגורם אפשרי לפרוץ המחלה ולא כמופע של המחלה".

12. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, על רקע כלל החומר שבפנינו, הגענו למסקנה כי יש לקבל את הערעור (ראו תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018). נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.