פס"ד ערעור בעניין קיום צוואת שכיב מרע

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כבוד השופט, סגן הנשיאה, טל פפרני) מיום 22.01.2024 בת"ע 69090-03-22 ות"ע 69119-03-22 (להלן "בית משפט קמא"), בגדרו פסק בית משפט קמא כי לא התקיימו תנאי היסוד הנדרשים לצורך קיום צוואת שכיב מרע וכן כי נפלו פגמים רבים ביתר התנאים, כך שלא עלה בידי המערער לעמוד בנטל הנדרש להוכחת טיעוניו וכי התנגדות המשיב, אח המנוחה, למתן צו קיום צוואה, מתקבלת (להלן "פסק הדין קמא").

פסק הדין קמא

המנוחה צ. ק ז"ל נפטרה ביום 00.00.2022. המנוחה הייתה בנתק מלא או חלקי עם בני משפחתה לאורך כעשור, ואילו המערער היה בקשר קרוב למנוחה עד יומה האחרון (פסקאות 3 ו-70 לפסק הדין קמא). המערער טען כי הצוואה מיום 24.01.2022 היא "חידוש" צוואה שקדמה לה מיום 17.12.2021 ורצונו לקיים צוואה זו. בית משפט קמא העיר כי קיים ספק רב אם קיים מושג "חידוש" צוואת שכיב מרע, ואם ניתן כלל להורות על חידוש צוואה או שיש לערוך צוואה חדשה. מכל מקום, בית משפט קמא בחן את התנאים בשתי החלופות (פסקה 14 לפסק הדין קמא).

בית משפט קמא ניתח המסגרת המשפטית, סעיפים 23 ו־25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), וקבע כי לא התקיימו תנאי היסוד הנדרשים לצורך קיום צוואת שכיב מרע, וכי נפלו פגמים רבים גם ביתר התנאים, מכאן שלא עלה בידי המערער לעמוד בנטל המוטל עליו.

באשר לתנאי הראשון "שכיב מרע וכן מי שרואה את עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות" - קבע בית משפט קמא כי מצבה הרפואי של המנוחה, בכל המועדים הרלוונטיים, אכן היה מורכב. המנוחה סבלה ממחלה קשה עוד טרם אשפוזה האחרון בתקופת נגיף הקורונה. עם זאת, ממארג הראיות התרשם בית משפט קמא כי לא ניתן לקבוע שהמנוחה הייתה במצב של "שכיב מרע" או שראתה עצמה מול פני המוות. המנוחה ידעה מהי צוואה ועל האפשרות לעריכתה, ובכל זאת, על פני פרק זמן ממושך ולמרות הזדמנויות רבות, בחרה שלא לערוך צוואה (פסקה 27 לפסק הדין קמא). חיזוק למסקנתו זו של בית משפט קמא, מתקבל מניתוח השיחות בין המערער למנוחה מיום 19.04.2021 ומיום 03.09.2021 (פסקאות 28-31 לפסק הדין קמא), מניתוח השיחה בין המנוחה לבין ד"ר גרינפלד מיום 10.10.2021, באשר לאפשרויות מתן טיפול להארכת חיים (פסקה 32 לפסק הדין קמא), וכן מתמונות, מסרונים, ניהול הליך חקירת נסיבות המוות, תיעודים רפואיים ומעקב סוציאלי (פסקאות 34-40 לפסק הדין קמא). בית משפט קמא לא ייחס משקל משמעותי לחוות דעת המומחית מטעם המערער, קבע כי אין בעדות המומחית כדי לחזק את הטענה שהמנוחה הרגישה שהיא עומדת מול פני המוות כשערכה את הצוואות לכאורה, מדובר בהשערות כלליות לכל אדם שסובל כפי שסבלה המנוחה וכי "לא ניתן ללמוד ממנה על מצב המנוחה הספציפית ומה הרגישה ביחס ליומה האחרון" (פסקאות 41-44 לפסק הדין קמא).

בית משפט קמא סיכם כי מתוך החומר הרפואי וביחס לתנאי הראשון לא ניתן ללמוד כי חלה החמרה משמעותית במצבה של המנוחה סמוך למועדים הנטענים. לא הוצג כי המנוחה מדברת אל הצוות הרפואי / סוציאלי וטוענת כי היא קורסת או כי נותרו לה ימים בודדים לחיות. דרישותיה התאפיינו בבקשות ודרישות, העדפות אשפוז מסוג אחד על פני אחר וכל אלו צופים, להתרשמות בית משפט קמא, פני עתיד. היינו, חרף מצבה הרפואי לא הוכח שהמנוחה חשה כי היא מול פני המוות ביומה האחרון. "מהחומר לפני עולה כי המנוחה ידעה מהי צוואה, ובכל זאת בחרה של לערוך צוואה, וזאת למרות מחלתה, אשר נמשכה זמן רב, מספר שנים." (פסקה 45 לפסק הדין קמא).

באשר לתנאי השני, הציווי בעל פה יהיה בפני שני עדים – העדה גב' ר. ש. העידה כי שמעה את דברי המנוחה בטלפון, בית משפט קמא קובע כי גרסת המערער ביחס להוראות משרד הבריאות או בית החולים, הופרכה בעדות גב' גרוס, שהכחישה בחקירתה כי מנעו מאנשים לפגוש את יקיריהם בפרט אלו הנוטים לסיים את חייהם (פסקה 49 לפסק הדין קמא).

באשר לתנאי השלישי, עדים השומעים את לשונו של המצווה – קבע בית משפט קמא כי לגבי הצוואה הנטענת מיום 17.12.2021 מתקיים התנאי, אך לא לגבי הצוואה משנת 2022. בית משפט קמא דחה את טענת המערער לפיה המנוחה התקשתה לנשום וקבע כי בתיעוד הרפואי מתקופת האשפוז צוין כי הנשימה תקינה ולא הוצג תיעוד רפואי אחד המצביע על קושי בנשימה (פסקה 53 לפסק הדין קמא).

ביחס לתנאי הרביעי – דברי המצווה, יום הצוואה והנסיבות שבהן נעשתה הצוואה יירשמו בזכרון דברים, ככל האפשר בסמוך למועד שבו ניתן לעשותם, בית משפט קמא קבע כי המערער וגב' ר. ש. לא פירטו לגבי נסיבות עריכת הצוואה וכי קיים קושי רב בזיכרון הדברים שלא כלל תיאור מינימלי לאופן ונסיבות עריכת הצוואה (פסקה 58 לפסק הדין קמא).