פס"ד העוסק בתביעת בעל כנגד רעייתו, תביעה כספית לפיצויו בשל הפרה מצידה מהסכם הממון שנחתם ביניהם

ההליך

1. ביום 07.02.2019 הגיש התובע תובענה כספית כנגד הנתבעת, רעייתו, בגובה כ- 296,000 ₪, כנובע מהפרתו של הסכם ממון מיום 16.01.2013 אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין, בשל סירוב הנתבעת לפנות את הדירה אשר יוחדה בהסכם לתובע, ובתוך שההסכם (סעיפים 10א'-11) קבע פיצוי מוסכם בגובה השווה ל- 150 דולר ארה"ב לכל יום איחור בפינוי, אשר נקבע כי יבוצע תוך 90 ימים מיום מתן הודעה. כזו ניתנה ביום 12.05.2017.

2. אין עורר כי ההודעה היתה תולדה של הודעה מטעם הנתבעת, אשר "הודיעה" לתובע על ביטול הסכם הממון (אשר הינו פסק דין, כזכור) ביום 09.04.2017.

3. ביום 26.11.2018 נדחתה תביעת הנתבעת לביטול הסכם הממון, וביום 30.01.2019 אף התקבלה, כנובע מן ההסכם, תביעת התובע לפינוי הנתבעת מן הדירה.

4. פסיקה לחוד ומעשה לחוד, שכן עד עצם היום הזה ועד ליום הגשת התביעה מסרבת הנתבעת לפנות את הדירה.

5. בכתב ההגנה, הנפרש על פני לא פחות מ- 17 עמודים ו- 83 סעיפים, לא כפרה הנתבעת בנכונות התחשיב הנקוב בכתב התביעה ובכך הציבה עצמה במצב משפטי של "הכל או לא כלום".

טענות התובע בתמצית

6. דחיית התובענה לביטול ההסכם מהווה השתק לכל טענה התוקפת את ההסכם ואשר הועלתה אגב טענות ההגנה, וממילא טענות הנתבעת בשעתו לביטול ההסכם לא כללו טענות לביטול סעיף הפיצוי המוסכם.

7. הפעלת סנקציה שבהסכם אינה מניעת זכות הנתבעת לפנות לערכאות, ולא יתכן שאוטומטית כל פניה לבית המשפט תבטל סעיפי סנקציות שבהסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין.

8. בין אם הופר צו משפטי לפינוי הנתבעת בין אם לאו, אין זה מבטל את סעיף הסנקציה שבהסכם.