פס"ד בתביעת נזק גוף

מונחת לפנַי תביעת נזק גוף.

ביום 8.2.2011 עבר התובע ניתוח אצל הנתבע 1 (להלן: "בית החולים") להסרת גידול ממאיר במעי הגס (להלן: "הניתוח"). הניתוח שבוצע על-ידי הנתבע 2 (להלן: "המנתח") הגשים את מטרתו והגידול הוסר. לקראת השלמת הניתוח וסגירת החתך, השתמש המנתח במים חמים לניקוי הפצע ולמניעת זיהומים. ברם, הטמפרטורה של המים הייתה גבוהה מדי ואלה גרמו לכוויה בדופן בטנו של התובע (להלן: "האירוע").

בדיון קדם-משפט מיום 23.2.2017, הגיעו הצדדים להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה, לפיו:

"ב"כ הצדדים: בהתבסס על הנתונים הקיימים בתיק הגענו להסדר שלפיו הנתבעים מודים באחריותם למעשה המתואר בכתב התביעה, וכל שנותר לברר במסגרת ההליך זאת שאלת הנזק ובכלל זה, שאלת הקשר הסיבתי בין המעשה לבין הנזק, טיב הנזק, ואומדן הפיצוי וככל שיש מקום לפסוק זאת. אנחנו מבקשים לתת למוסכם תוקף של החלטה"

המחלוקת בהליך מצויה אפוא, בשני מישורים מרכזיים: האם קיים קשר סיבתי בין השימוש האמור במים לבין הצלקת שנותרה על דופן בטנו של התובע; מה הם נזקי התובע ומה הוא אומדנם.

תמצית טענות התובע

התובע (יליד שנת 1966) טוען, בין השאר, כי לקראת סוף הניתוח, השתמש המנתח במים רותחים וגרם לו כוויה בדרגה 2, על-פני 4-3% משטח בטנו לרבות בצד ימין. המנתח לא עדכן אותו או את בני משפחתו אודות האירוע מיד לאחר הניתוח. רק למחרת, הגיע המנתח לתובע ועדכן אותו במה שהתרחש. הנתבעים התרשלו והפרו את כללי האתיקה ואת חוזר מנכ"ל משרד הבריאות (מספר 9/11). עצם אי-יִדוע החולה בדבר נזקו מיד לאחר האירוע, אף מצדיק פסיקת פיצוי עונשי.