פס"ד בתביעת אם לצמצום זמני שהות שוויוניים

בפני תביעת התובעת, האם, בה מבוקש כי לנוכח העתקת מגורי האב מ-XX ל -YY ישונו זמני השהות של הקטין X, כבן Xבאופן שבמקום זמני שהות שוויוניים הנוהגים היום וזאת בהתאם לפסק דין אשר ניתן בהתבסס על הסכמות הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בXX ביום 31.5.2021 (פס"ד שלישי במספר בעניין הקטין) ייקבע כי התובעת היא הורה מרכז ומשמורן והקטין ילון במהלך כל ימות השבוע אצל האם בלבד וישהה ללינה עם האב רק בסופי שבוע אחת לשבועיים.

רקע וטענות הצדדים בתמצית

בתביעתה טוענת התובעת כי התנהלו בין הצדדים הליכים רבים ובסופו של דבר הוחלט כי המשמורת תהיה משותפת, ואולם במועד פסק הדין האחרון מיום 31.5.21 הצדדים התגוררו במרחק של כמה מאות מטרים האחד מהשני, כאשר התובעת רכשה דירה בסמיכות לדירת הנתבע ולטובת הקטין אשר יוכל לשמור על קשר יציב עם שני ההורים ולשמור על מרכז חייו בעיר XXX. ואולם, חרף זאת, בחר התובע באופן חד צדדי לעבור להתגורר בעיר XXX, ללא שהוא משתף את התובעת או את עו"ס XX אשר טיפל בצדדים באותה עת.

לטענת התובעת מעבר הדירה של הנתבע פוגע בסדר היום של הקטין, גורם לו לעייפות במסגרת החינוכית שכן עליו להתעורר מוקדם מאד בבוקר ולהעביר את הדרך בנסיעה ארוכה על מנת להגיע בזמן ללימודים ומשכך מהווה פגיעה בטובת הקטין. כמו כן טוענת התובעת כי בימים שלא מתקיימת מסגרת חינוכית עליה להעביר את הקטין לבית הנתבע אשר העבר היה מרוחק רק כמה מאות מטרים ואילו כיום רחוק הרבה יותר (כ- 11 "מ).

עולה מכך שמדובר לטענתה בשינוי נסיבות מהותי המצריך התערבותו של בית המשפט. שינוי הנסיבות המהותי בא לטענת התובעת לידי ביטוי הן בפגיעה בקטין כמפורט לעיל והן בפגיעה כלכלית בתובעת אשר נאלצת להסיע את הקטין לבית האב מעת לעת דבר הגורם לה להפסד שעות עבודה.

מנגד, לטענת הנתבע עוד במסגרת כתב הגנתו דין התביעה להידחות על הסף מן הטעם שהתקיים בין הצדדים הליך קודם בין השאר בנושא מקום המגורים וניתן פסק דין בהסכמת הצדדים עוד בשנת 2016 בתמ"ש (ת"א) 45466-03-16 והתובעת העלימה בחוסר תום לב עובדה מהותית זו מבית המשפט ולפיכך קיימת מניעות דיונית ומהותית לדון בתביעה. עוד נטען כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ובזבוז משאבי זמן שיפוטיים והכל על גבו של הקטין. בנוסף, נטען כי אף לגופו של עניין אין התביעה מעלה כל עילה שכן טובתו של הקטין הינה קשר יציב משמעותי ונרחב עם שני הוריו ולא צמצום הקשר עם האב כתביעתה התובעת ולפיכך דינה להידחות אף לגופו של עניין. מעבר לאמור, הפנה הנתבע לפסק הדין השני שניתן בעניין הקטין וזאת ביום 7.9.20 לפיו התחייבו הצדדים להיות בטיפול אצל המטפל מר XXX וכן נקבע כי למטפל תהיה סמכות להכריע בכל מחלוקת הנוגעת לקטין וייאסר על הצדדים לפנות לבית המשפט בעניין הקטין אלא אם פנו קודם לכן למטפל ולא ניתנה הכרעה ברורה ומנומקת, או שהכרעתו אינה מקובלת על מי מהצדדים ומדובר בנושא מהותי ועקרוני, מה שאין הדבר במקרה דנן. לטענת נתבע המטפל לא מצא כי מעבר הדירה של האב מצריך שינוי בהתנהלות בעניין זמני השהות של הקטין וקבע כי "מעבר של פחות מ-15 ק"מ אינו נחשב פגיעה משמעותית במרקם חייו של הילד מכיוון שמדובר בנסיעה של 30-40 דקות , נסיעה שיכולה להתקיים גם בתוך העיר XX. לאור האמור אני מוצא להמליץ [המטפל – א.ו] כי נטל הנסיעה כאשר הילד נמצא אצל האם – ימשיך להיות של האם".

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים עוד במסגרת כתבי הטענות בלבד, טרם קיומו של דיון וחרף טענות הסף של הנתבע, אשר סברתי אז וסבורה אני כיום כי יש בהן ממש, מתוך ראיית טובתו של הקטין כאינטרס עליון ומתוך רצון לסייע לצדדים המצויים בסכסוך בעצימות גבוהה, מצאתי בהחלטתי מיום 7.12.21 להפנות את הצדדים ליחידת הסיוע על מנת שתנסה להביאם לידי הסכמות לטובת הקטין ואף לטובתם הם באופן שיתייתר ניהול ההליכים בפני.

חרף מאמצי יחידת הסיוע, לא עלה בידה להביא את הצדדים לידי הסכמות לפיכך התקיים בפני ביום 8.3.22 דיון קדם משפט ראשון ארוך, במסגרתו שמעתי את ב"כ ואף את הצדדים עצמם באריכות. בסיומו של הדיון ניתנה החלטתי כדלקמן: