פס"ד בערר על החלטת רשות המים ומש' החקלאות בעניין הקצאת מי שתייה לעדר הכבשים של העורר

השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

הרקע לערר

בפנינו ערר על החלטת המשיבים בעניין הקצאת מי שתייה לעדר הכבשים של העורר, אשר ניתנה בעקבות בקשת העורר לתיקון טעות בחישוב ההקצאה ובקשה לתוספת ההקצאה. העורר מבקש להקצות כמות מים לשנת 2014 עבור עדר של 320 ראשים, בשיעור 12 מ"ק לראש, בסה"כ 3,840 מ"ק לעדר הכבשים של העורר. במכתבה של רשות המים מיום 6.8.14 נקבע כי לפי המלצת הרשות לתכנון במשרד החקלאות ההקצאה ברישיון העורר לשנת 2014 הינה בסך של 800 קו"ב וזאת בגין התקופה בה העדר מצוי במכלאה (חודשים ינואר ופברואר וספטמבר עד דצמבר). עוד נכתב כי מבירור שנערך עם משרד החקלאות עולה כי העורר לא הגיש בקשה לקבל הקצאה במרעה. בעקבות זאת החליטו המשיבים לנתק את המים לשימוש לחקלאות סמוך למכלאה בתקופה בה העדר נמצא במרעה.

העורר, שהינו חלק מן הפזורה הבדואית בנגב, מתגורר במבנה שנבנה שלא כדין, שאינו נמצא בתחומי ישוב מוכר, ואף המכלאה נבנתה שלא כדין. בסמוך לביתו של העורר ולמכלאת הכבשים מצויה עוד לפני תחילת ההתדיינות בין הצדדים נקודת מים הומניטארית לשתיה (בתעריף ביתי) וכן אושרה לעורר נקודת מים חקלאית, בתעריף חקלאי, לשם השקיית הכבשים. נקודה זו מרוחקת כ- ממקום המגורים בקו ראשי של מקורות.

העורר הגיש בעבר ערר לבית הדין למים על החלטת המשיבים שלא לאשר לו להניח צינור מים מנקודת חיבור קיימת שאושרה לו (בקו ראשי של חברת מקורות) עד למכלאת הכבשים הסמוכה לביתו לצורך השקיית העדר וכן על ההקצאה שנקבעה לשנת 2013 (עח"ק 55274-11-13). בית הדין למים קבע כי על העורר להציג את האישורים הנדרשים, במידה שיתבקש, על מנת שיוכל לקבל את ההקצאה בהתאם לקבוע בתקנות שיהיו בתוקף לשנים 2014 – 2016 ובהתאם למספר הכבשים שנמצאים בבעלותו ובתנאי שמדובר בכבשים שחוסנו ובעדר שעומד בכל התנאים שנקבעו על ידי גורמי האכיפה והפיקוח במשרד החקלאות. עוד נקבע כי לנוכח העובדה שהקביעה של בית הדין היא עקרונית, הקביעה תחול גם על השנים 2014 – 2016, בכפוף להצגת האישורים הנדרשים ובכפוף לקבוע בתקנות. לעניין נקודת החיבור נקבע כי מדובר בעניין הנתון לשיקולי מדיניות, אך בנסיבות העניין בית הדין סבר שיש לאפשר נקודת חיבור קרובה למכלאה והורה למשיבים לאשר לעורר להניח צינור מים נוסף מנקודת החיבור הקיימת, כפי שאושרה, אל המכלאה, וזאת לצורך השקיית העדר. כל זאת בתנאי שההקצאה למים לגידול העדר ומערכת הולכת המים תופרד בצורה ברורה מההקצאה ומערכת הולכת המים לצריכה ביתית, באופן שלא יאפשר לעשות שימוש במים המיועדים לעדר לצריכה הביתית.

המשיבים ערערו על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון (ע"א 2364/14), בעיקר נגד הוראתו של בית הדין לאשר את הנחת צינור המים עד המכלאה. הערעור תלוי ועומד בפני ביהמ"ש העליון. המדינה טוענת במסגרת הערעור כי פסק דינו של בית הדין למים עומד בסתירה להלכתו של ביהמ"ש העליון בעניין אבו מסעאד, שקבעה שמוצדקת פגיעה מסוימת בנגישות המים למקבצי המגורים הבלתי חוקיים ברחבי הנגב, וזאת ביחס למי שתייה עבור התושבים עצמם, על מנת שלא לעודד את הבניה הבלתי חוקית ועל מנת לעודד מעבר למקומות מגורים חוקיים, כל עוד נשמרת הזכות ההומניטארית למי שתייה, גם אם באופן לא נוח ולא בנגישות אופטימאלית. עוד טוענת המדינה שהנחת צינור עד המכלאה גם מנוגדת להוראות חוק התכנון והבניה. כן נטען שהנחת צינור מים עד המכלאה לא תאפשר לפקח על כך שהמים המסופקים בתעריף חקלאי לא ישמשו בניגוד לדין לצרכים ביתיים. יצוין שהצינור כבר הוצב על ידי המערער והמדינה לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט זה עד לדיון בערעור שהוגש.

ביום 6.4.14 הגיש המערער לבית הדין למים בקשה לנקיטת הליכים על פי פקודת בזיון ביהמ"ש וטען כי המשיבים גרמו לניתוק אספקת המים וכי המדינה אינה מקיימת את פסק דינו של בית הדין למים היות והיא לא מאפשרת את אספקת המים לכבשים מהנקודה שאושרה ובאמצעות הצינור שהנחתו אושרה בפסק הדין, בתקופה שבה העדר מצוי במרעה ולא במכלאה. בבקשה נטען שיש לספק למערער את המים גם בתקופה שבה הכבשים נמצאים במרעה המרוחק והמערער ידאג להובלת המים למרעה. כן נטען כי גם בזמן המרעה נותרים כ- 170 כבשים במכלאה. המדינה הגיבה לבקשה וטענה שבפסק הדין המקורי נאמר שאספקת המים למכלאה תינתן רק בזמן שהעדר מצוי במכלאה ולכן המדינה לא הפרה את הוראות פסק הדין. בקשת הביזיון נדחתה על הסף בכל הנוגע למשיבים המקוריים נגדם הוגשה הבקשה. ביום 18.5.14 ניתנה החלטה נוספת בה נקבע כי בפסק הדין המקורי נקבע כי יש לספק מים לעדר בזמן שהותו במכלאה. כן הובהר כי בחודשים בהם העדר במרעה זכאי העדר לקבל את ההקצאה שאושרה לו לפי התעריף החקלאי מהספק באזורי המרעה ואין מקום להמשיך ולספק מים למכלאה בתעריפי מים לחקלאות. לצד דחיית בקשת הביזיון קבע בית הדין כי לא היה מקום לנתק את אספקת המים למכלאה באופן שבו הדברים נעשו, אלא היה על המדינה לחייב את העורר בגין אספקת המים, בתעריף ביתי, ביחס לתקופה שבה העדר מצוי במרעה, כל עוד העורר לא יוכיח שכל המים שסופקו למכלאה נצרכו לצרכי חקלאות בלבד.

העורר הגיש בקשה לרשות ערעור על החלטת בית הדין למים מיום 18.5.14 (רע"א 4036/14) ובה טען כי בפסק הדין המקורי לא נקבע שהקצאת המים לכבשים תהיה מוגבלת רק לתקופה שבה העדר מצוי במכלאה. עוד נטען שהותקנו שעוני מים נפרדים לצריכה הביתית ולהשקיית הכבשים ולכן אין חשש לשימוש ביתי במים שהוקצו לכבשים. כן נטען שהוקצתה מכסת מים להשקיית הכבשים בהתאם לדין ולפיכך אם העורר ישתמש בנקודת המים שאושרה להשקיית הכבשים לצרכים ביתיים, הוא יאלץ להשתמש במים הביתיים לשם השקיית הכבשים ולא ירוויח דבר. המדינה ביקשה לדחות את בקשת רשות הערעור וכן ביקשה להורות על ביטול קביעתו של בית הדין במסגרת הדיון בבקשה לביזיון, לפיה לא היה מקום לנתק את אספקת המים למכלאה באופן שבו הדברים נעשו. למעשה טוענת המדינה כי העורר כלל לא הוכיח את טענתו ולא הציג שום נתון ביחס לכך או קיבל את כל האישורים הנדרשים על פי דין ביחס לאותם טלאים שנטען שמצויים במכלאות. כן נטען כי אין כל בסיס לדרישת העורר שיסופקו לו מים עד למכלאה בשעה שהכבשים אינן מצויות במכלאה. עניינים אלו נדונים בשני ההליכים שפורטו לעיל בפני ביהמ"ש העליון.

בין לבין ביקש העורר מהמשיבים לתקן טעות בחישוב ההקצאה לשנת 2014 וכן ביקש תוספת הקצאה וניתנו שתי החלטות/תשובות המשיבים לבקשות אלה של העורר. על פי החלטות המשיבים, ההקצאה ברישיון העורר לשנת 2014 הינה בסך של 800 קו"ב וזאת בגין התקופה בה העדר מצוי במכלאה (חודשים ינואר ופברואר וספטמבר עד דצמבר). נגד החלטות אלה הוגש הערר כאשר העורר מבקש לקבוע הקצאה לשנת 2014 העומדת על 3,840 מ"ק.