פס"ד בערעור שעניינו ניכור הורי ונזקקות

1.בתום הדיון בערעור הסכימו הצדדים, כולם, כי הכרזת הנזקקות בעניינם של ילדי המערערת והמשיב 2 (להלן שניהם: ההורים) תבוטל וכי דרכי הטיפול שנקבעו, בתסקיר דרכי הטיפול שהוגש לגביהם, ייושמו במסגרת תיק המשמורת שתלוי ועומד בבית משפט קמא. כן הסכימו הצדדים כי במסגרת תיק המשמורת שלפניו יידרש בית משפט קמא לבקשות השונות שמונחות להכרעתו לרבות בקשת המשיב 2, האב, למינוי מומחה. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה, על מנת לאפשר את המשך הטיפול בתיק המשמורת, והערעור נדחה למתן פסק דין במסגרתו התבקשנו להתייחס לסכסוכי משמורת שנגועים בסרבנות קשר קשה או בניכור הורי ולקווי הפעולה האפשריים, טיפוליים ומשפטיים, שהמערכת, הטיפולית והמשפטית, יכולה לנקוט בהם כדי להתמודד עם התופעה.

הסכמת הצדדים מקבלת, אפוא, תוקף של פסק דין.

בין סרבנות קשר לניכור הורי 

2.תהליכי פרידה וגירושין מלווים, לא אחת, בתופעה של קשיי קשר, בדרגות חומרה שונות, בין הילדים לבין מי מהוריהם. תופעה זו מומשגת במונח כללי - סרבנות קשר. כאשר הילד מסרב להיות בקשר עם אחד מהוריו בשל סיבה ממשית שיש לה צידוק, וסירוב זה מותאם התפתחותית ונשען על תפיסה מציאותית, למשל בעקבות מצבים בהם עובר הילד חוויה טראומטית של התעללות, הזנחה, אלימות פיזית, או מינית – עניין לנו בסרבנות קשר. במסמך "ניכור הורי סקירת ספרות", שנערך לבקשת משרד העבודה והרווחה על ידי דר' ענבל בר – און ודר' יואב מזא"ה בשיתוף עם דר' בני ביילי (שאינו משקף את עמדת המשרד אף זכה לביקורת של מרכז "רקמן", נעמ"ת ומנ"ע – מרכז זכויות נשים עירוני במכתב תגובה, מיום 20.4.20, שנשלח למשרד העבודה והרווחה, כמסמך מוטה שלא שם דגש על האלימות כסיבה לסרבנות קשר ומצביע על שימוש הולך וגדל במושג ניכור הורי עד כדי ניצולו לרעה במאבקים בין הורים בסכסוכי משמורת. מוצג ל' למוצגי המערערת. להלן: מכתב רקמן) (להלן: בר-און ומזא"ה) מציינים הכותבים, על בסיס סקירה רחבה של הספרות בנושא, כי יש הסוברים שסרבנות קשר אינה מחייבת דווקא חוויה טראומטית. לעיתים גם חשיפתו של הילד לתפקוד הורי ופוגעני יכולה להביא לתופעה. כך או כך, הסיבה לסרבנות הקשר אינה קשורה להסתה או לחבלה של אחד ההורים בקשר בין הילד להורה האחר, מסורב הקשר. היא נעוצה ביחסו של ההורה הפוגע כלפי הילד ובמערכת היחסים בין השניים.

3.(א). ניכור הורי, בהגדרתו הקלאסית, מתאפיין אף הוא בסרבנות קשר. ברם, ניכור הורי מתייחס למצבים בהם סרבנות הילד לקשר עם מי מהוריו הינה תוצר של התנהגות מסיתה של ההורה האחר ומהווה מאפיין אחד בקשת רחבה של מאפיינים שתוצאתה, בדרגתה החמורה, נתק מוחלט בין הילד להורה המנוכר עד כדי מחיקת זהותו וקיומו של אותו הורה בתודעתו של הילד.

(ב). הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעה זו אף ראה בה משום הפרעה היה פרופ' ריצ'ארד גרדנר, אשר טבע את המונח 'תסמונת ניכור הורי' (Parental Alienation Syndrome).

(ג). מונח זה, שמשמש כיום להגדרתה של התופעה, מתאר ברית לא מובחנת ופתולוגית בין הורה (מנכר) לילד שעיקרה התנגדות של הילד כלפי ההורה האחר (מנוכר) שאינה מושתתת על סיבה ממשית ומוצדקת אלא על בסיס תהליכי הסתה אינטנסיביים של ההורה המנכר שמעודד, באופן פסיבי או אקטיבי, הזדהות של הילד עם מחשבותיו ורגשותיו שלו כלפי ההורה המנוכר (ראה בר-און ומאז"ה). בנסיבות כאלה מי שנושא באחריות לקיומה של התופעה הוא ההורה המנכר, בדרך כלל ההורה המשמורן, אשר 'שוטף את מוחו של הילד' (Programming Brainwashing Parents indoctrinations) וגורם לו "להדחקת הרגשות החיוביים שיש לו כלפי ההורה המנוכר" (דפנה הקר "הורות במשפט" עמ' 62 (להלן: הקר)), עד כדי יצירת מצב בו הילד עצמו תורם משלו להשמצת ההורה המנוכר ומייצר טענות והאשמות כלפיו.(The child's own contribution to the vilification of the target parent).

(ד). גרדנר חילק את תסמונת הניכור ההורי לשלוש רמות: קלה, מתונה וחמורה – מתוך כוונה להתוות את דרך הטיפול בבעיה ומתן פתרון לסוגיה מבחינה משפטית, לפי רמת התופעה במקרה נתון. שלושת הרמות נבדלות זו מזו בעוצמת הניכור ומידת התמיכה והעידוד של ההורה האחר בהתנהגות המנכרת כלפי ההורה המנוכר מחד, ובאופי היחסים בין הילד להורה המנכר, מאידך. ומהי רמת ניכור חמורה? פעילות מכוונת של ההורה המשמורן לשם מטרה אחת – לנתק כל קשר, מכל סוג שהוא בין ההורה האחר לבין הילדים – במסגרתה הוא אינו בוחל מביקורתיות מופגנת, מהעלאת האשמות שווא ומהגשת תלונות במשטרה והכל באופן לא פרופורציונלי לאירועים פעוטים וחסרי חשיבות, כדי להצדיק את ביקורתו על ההורה האחר. הילדים, שנמצאים רוב זמנם בקרבת ההורה המשמורן, חווים את הפעילות הזו כפעילות מגינה ותומכת והופכים בעצמם לאחוזי חרדה ופחד מדמותו של ההורה האחר. כתוצאה מכך, מפגינים הילדים עויינות קשה כלפיו, ביקורת כפייתית ובלתי מציאותית, ללא כל רגשי אשמה או תחושת אמפתיה כלפיו והתייחסותם אליו היא חד צדדית וחסרת אמביוולנטיות. מבחינתם, ההורה האחר הוא התגלמות "הרע". ההורה המשמורן לא רק שלא עושה למניעת התופעה, הוא תומך בהצדקות שמספקים הילדים להתנהגותם ומגביר אותה. כתוצאה מכך חל ניתוק מלא ומוחלט בין הילדים לבין ההורה האחר והם אינם מוכנים לשום קשר עמו (ראו עמ"ש (ת"א) 60592-03-15 ק' ל' נ' י' פ' ; 8.6.15 מפי הש' שוחט). במצב דברים זה, סובר גרדנר, ההורה המשמורן, המסית והמדיח, אינו יכול לתרום להדברת התופעה, בהיותו שרוי בתחושות השנאה והפחד מההורה האחר, והניכור של הילדים לא ייפסק כל זמן שהם חשופים להשפעתו של אותו הורה. לפיכך, "טיפול משמעותי יכול להינתן ולהיות בעל ערך רב לאחר שהילד יוצא מהסביבה המזיקה ויועבר לסביבה אחרת..." (ראו בהקשר זה "זאב ברגמן ואליעזר ויצטום (1995) "חטיפת ילד בידי הורה - התסמונת של התנכרות להורה", שיחות ט' (תשנ"ה) 130-115).