פס"ד בערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל לבקשת אם ובתה מהפיליפינים להסדרת מעמדן

הערעור נדון הוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – בית הדין; חוק הכניסה לישראל) מיום 1.7.2024 בתיק ערר (ירושלים) 3806/23 (כבוד הדיין חנניה גוגנהיים), שעל-פיו נדחה הערר של המערערים על החלטת מנכ"ל משרד הפנים מיום 23.10.2023. בהחלטה זו נדחתה בקשת המערערת להסדרת מעמדה ומעמדו של בנה הקטין (המערער) מטעמים הומניטריים בהתאם לנוהל "הסדרת עבודתה של הוועדה הבין משרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (שמספרו 5.2.0022). זאת משנמצא כי הבקשה אינה מעלה טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד בישראל.

עיקרי העובדות

2.המערערת, ילידת שנת 1977 ונתינת הפיליפיניים. בנה, המערער, נולד בישראל ביום 3.3.2008 (כיום כבן 16.5). על-פי טענת המערערת, אביו של הקטין, אף הוא נתין הפיליפיניים, נכנס לישראל בשנת 2003 והורחק מהארץ בשנת 2017.

המערערת נכנסה לישראל לראשונה בשנת 2001 באשרת עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, שתוקפה הוארך עד יום 28.2.2008. מאז, כשש-עשרה שנה וחצי, היא שוהה בישראל ללא אשרה ושלא כדין.

בשנת 2011 הגישו מספר עותרות ובהן המערערת עתירה לבג"ץ (בג"ץ 4377/11) אשר במסגרתה נתקפה החלטת הממשלה מספר 2183 מיום 1.8.2010 בעניין "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" וכן התבקשה השבת אשרת העבודה שהייתה ברשותן, אך עתירה זו נדחתה על הסף ביום 11.10.2011.

3.בשנת 2012 הגישו המערערת ואביו הנטען של המערער בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח החלטת הממשלה האמורה, אשר נדחתה ביום 16.4.2012, בשל אי הגשתה במועד ובני המשפחה התבקשו לצאת מישראל, אך הם לא עשו כן. על החלטה זו הוגשה השגה אל וועדת ההשגה לזרים בירושלים, אשר נדחתה על הסף בחודש מאי 2012 (השגה 317/12). באותו חודש גם הגישו המערערת והאב הנטען בקשה נוספת לקבלת מעמד מכוח החלטת הממשלה, שאף היא נדחתה בשל אי הגשתה במועד. אף הפעם התבקשו בני המשפחה לצאת מהארץ לאלתר, אך שוב הם לא עשו כן. גם על החלטה זו הוגשה השגה (השגה 2135/12). הפעם נטען כי הבקשה הוגשה כבקשה הומניטארית, ולכן הוחלט לפנים משורת הדין להעבירה לבחינה מחודשת כבקשה הומניטרית. בקשה זו נדחתה על הסף בהחלטה מיום 8.11.2012, וזאת משלא נמצאה זיקה הקושרת את הקטין לישראל למעט לידתו בארץ והם נדרשו לצאת מישראל. השגה שהוגשה על החלטה זו, נדחתה אף היא ביום 8.7.2013 (השגה 924/12).

בשנת 2013 הגישו המערערת והאב עתירה מינהלית נגד החלטת ועדת ההשגות, אשר נדחתה ביום 29.1.2014 (עת"מ 35234-08-13). כעבור שלוש שנים, בחודש ינואר 2017, הורחק האב מישראל.

4.ביום 1.8.2019 הגישה המערערת בקשה להסדרת מעמדה ומעמדו של בנה הקטין מטעמים הומניטריים. בבקשה נטען בין השאר, כי המערערים סבלו מאלימות מתמשכת מצד אביו של הקטין וכן נטען כי אף הוגשה תלונה במשטרה, אשר נסגרה לאחר גירוש האב מישראל. מטעם זה, כך נטען, המערערים חוששים לחזור אל ארץ מוצאם, בשל חששם שהאב ימצא אותם ויפגע בהם. עוד נטען, כי הם חיים בישראל שנים רבות, הם דוברי עברית ומקיימים את מנהגי המדינה. בעניין הקטין צורפה חוות-דעתה של עובדת סוציאלית קלינית פסיכותרפיסטית מחודש מאי 2019.

בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 18.8.2019 וכן נקבע שוב, כי על המערערת ובנה המערער לצאת מישראל. נקבע כי הנימוק ההומניטארי בדבר חשש מאלימות בן הזוג אינו בגדר עילה של ממש וכן הובהר כי הטענה בדבר מרכז חיים בישראל, אינה בגדר טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן מעמד. כך בייחוד בשל כך ששהייתם הממושכת של המערערת ובנה הקטין בישראל אינה כחוק. על החלטה זו הוגש ערר פנימי אשר במסגרתו נטען, כי נוסף על טענתם בדבר החשש מפני אלימות אבי הקטין, אין למערערים תשתית חברתית או כלכלית במדינת המוצא.