פס"ד בערעור על דחיית טענת הזכות לבעלות במקרקעין

השופטת ריבי למלשטריך לטר :

בפנינו ערעור על פסק דין בית המשפט לענייני משפחה בחדרה מיום 8.6.14 (כב' השופטת הילה גורביץ שינפלד) לפיו נדחתה טענת המערערת לזכות בעלות, ונקבע כי יש לה רשיון בלתי הדיר בלבד להמשיך ולהתגורר בבנין הראשון במגרש הידוע כחלקה 109 בגוש --- בכפר במרכז הארץ.

במחלוקת - מגרש בן 600 מ"ר על מחציתו נבנה הבית בו מתגוררת המערערת ובנותיה ביחד עם משיב 1 (הבנין הראשון) וכן בנין נוסף שנבנה על המחצית השניה של המגרש (הבנין הנוסף).

אקדים ואציין כי אני סבורה שעל בסיס העובדות והממצאים שעלו בבית משפט קמא, יש להגיע למסקנה משפטית שונה מזו שהגיע אליה בית משפט קמא.

1.העובדות בבית משפט קמא

1.1המשיב 1 נישא למערערת בבית הדין השרעי בחיפה ביום ----, בעודו נשוי לאשתו הראשונה (נישואי ביגמיה). מהאשה הראשונה יש למשיב 9 ילדים, ביניהם המשיבים 2-7, ומהאשה השניה יש לו 4 בנות. כבר בשלב הראשון של הנישואין השניים היו מריבות קשות בין שתי הצרות, שהתגוררו בבנין אחד, בקומות נפרדות.

בשנת 1990 נולדה בתם הבכורה של המערערת והמשיב 1 ובשנת 1993 נולדה בתם השניה.

1.2בין לבין, ביום 29.3.92 נרכש מגרש בשטח של 600 מ"ר, שהוא חלק מחלקה 109 בגוש --- (השטח הנרכש יקרא להלן "המגרש"). הסכום הנקוב בהסכם כתמורה למגרש הוא 28,000 ₪. בהסכם המכר נרשם כי הרוכשים הינם שני בניו של המשיב 1, משיבים 2,3, בחלקים שווים, אשר היו באותה העת בני 18.5 ו-20. (משיב 2 יליד -----,משיב 3 יליד ------). באותה העת היה המשיב 1 ערב לחובותיו הכבדים של אביו שהסתכמו בסכום של 2.5 מיליון ₪(עדות המשיב 1 מיום 30.6.13 עמ' 115 לפרטיכל). המשיב 1 טען כי בניו הם אלו שרכשו את המגרש, ולא הוא.

1.3בשנת 1995, בחודש הרביעי להריונה השלישי, לקחה המערערת את בנותיה ועברה להתגורר בבית הוריה בכפר אחר, שם ילדה את בתה השלישית. במקביל הגישה תביעה למזונות בבית הדין השרעי. המערערת חזרה לבית המשיב כאשר הבת השלישית היתה בת 9 חודשים.

1.4כחודש וחצי לאחר חזרתה, עזבה שוב עם שלוש בנותיה, הפעם לחיפה, לטענתה בשל אלימות המשיב כלפיה. המערערת ובנותיה חיו בחיפה 4,5 שנים. המשיב 1 העיד כי בתקופה זו התגורר עמה בחיפה (עדותו, עמ' 110 לפרטיכל) עובדה זו אושרה בעדות בנו (עמ' 129 לפרטיכל). המשיב בקש מהמערערת לחזור לכפר במרכז הארץ והבטיח שיבנה לה בית משלה. בשנת 1999 החלה המערערת בבניית הבית על המגרש, ובתחילת שנת 2000, לקראת החודש השישי להריונה הרביעי, שבה להתגורר באותו כפר במרכז הארץ בבנין שבנתה. המשיב 1 התגורר עמה באותו הבית.

1.5 המערערת בנתה את הבית מכספיה ומכספי בעלה לרבות את הבניה של מעטפת הקומה השניה, על שטח של 300 מ"ר מתוך 600 מ"ר של המגרש. (זהו "הבנין הראשון"). העובדה כי המערערת היא זו שבנתה את הבנין הראשון מכספיה ומכספי המשיב הינה קביעה עובדתית מפורשת בפסק הדין, שהוכחה באמצעות קבלות, עדויות בעלי מקצוע, כתבי אישום כנגד המערערת עצמה על בניה ללא היתר ועוד. המשיבים לא ערערו על עובדה זו. המשיבים לא לקחו חלק בתהליך הכנת התוכניות, הגשתן או תהליך הבניה. המערערת צרפה בבית משפט קמא הצהרה עליה חתומים משיבים 2,3, (נספח ו לתצהירה בבקשה לצו זמני בבית משפט קמא) לפיה אישרו המשיבים 2,3 בחתימתם כי הבנין הראשון הינו בבעלות המערערת ואין להם התנגדות לבניה.

סוכם בין הצדדים בבית משפט קמא כי המשיב 4 יהא רשאי להמשיך בבניית הקומה השניה, אך אם יקבע כי הזכויות למערערת, לא תחוייב המערערת בהחזר השקעתו.

העובדה שהבנין הראשון נבנה על ידי המערערת, מכספיה ומכספי המשיב 1 איננה עומדת למבחן בערעור.

1.6 בשנת 1993 בנה המשיב 1 ו/או בניו או מי מהם בניין בן 5 דירות על מגרש שהיה רשום על שם אימו, חלקה 96 גוש ----. בבנין זה יש לכל אחד ממשיבים 2,3 דירת מגורים. (עדות המשיב 1 עמ 108 לפרטיכל). כמו כן לשני אחים נוספים מהאשה הראשונה דירות בבנין זה. (להלן "הבנין על חלקה 96").

1.7 על החלק השני של המגרש נבנה בנין נוסף החל משנת 2006 ואילך, (להלן "הבנין הנוסף"). לגבי הבנין הנוסף נקבע בפסק הדין של בית משפט קמא כי אין למערערת חלק בבנייתו או במימונו, ואין לה כל זכות בבנין הנוסף.