פס"ד בערעור בשאלה האם חזקת השיתוף חלה על נכסים חיצוניים

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 24.2.20 (כב' השופט ארז שני בתמ"ש 1165-06-18) שקבע שחזקת השיתוף שבין המערערת לבעלה המנוח לא חלה על נכסים חיצוניים שהמנוח קיבל במתנה מאביו.

א. רקע עובדתי

1. המערערת (להלן גם: האישה או ש') נישאה למנוח ז' כ' ז"ל (להלן: המנוח או ז') כשהייתה כבת 18 ביום 25.12.60 (להלן: בניה"ז) והם חיו יחדיו כזוג נשוי במשך כ – 58 שנים, עד לפטירת המנוח ביום 3.3.18.

2. מנישואי ש' והמנוח נולדו חמשת המשיבות.

3. ביום 14.9.17 ערך המנוח צוואה שקוימה לאחר מותו (להלן: הצוואה). המנוח הוריש בצוואתו את דירת המגורים שבה התגוררו בניה"ז בק' למערערת (להלן: דירת המגורים) ובנוסף העניק לה סך של 180,000 ₪. דירה נוספת שהיתה רשומה ע"ש המנוח בקומה 7 באותו בניין, צווה המנוח למשיבות בחלקים שווים (להלן: הדירה בקומה 7). את זכויותיו במקרקעין בח' ובק' צווה המנוח רק למשיבות 3-5. גם את כל הכספים בחשבונות הבנק שלו ויתר נכסיו לרבות מקרקעין, מיטלטלין ותכולת כספת בבורסת היהלומים, צווה המנוח רק למשיבות 3-5. למשיבה 1 המנוח העניק סך של 100,000 ₪ ולמשיבה 2 סך של 190,000 ₪.

4. ביום 7.2.18 הגישה המערערת בקשה למינוי אפוטרופוס למנוח לאחר שעבר אירוע מוחי. במכתב העו"ס שצורף לבקשה ציינה העו"ס כי: "התרשמתי כי ש' היא המטפלת והתומכת העיקרית בז'. במהלך האשפוז ש' נמצאת לצדו ודואגת במסירות לכל צרכיו... להתרשמותי, אשתו ש'... תפעל לטובת החולה בכל המובנים" והיא המליצה שש' תמונה לאפוטרופסית זמנית לגופו של המנוח. בו ביום, מונתה ש' לאפוטרופסית זמנית לגופו של המנוח.

5. בחודש יוני 2018 הגישה המערערת תביעה שבמסגרתה עתרה להצהרה שמכוח חזקת השיתוף שחלה בינה לבין המנוח, היא הבעלים של מחצית הזכויות שהיו למנוח, לרבות כל רכוש שהיה רשום על שמו בלבד ולמעט מקרקעין בח' שהמנוח קיבל בירושה מאביו. לטענתה, היא והמנוח לא חתמו על הסכם ממון ולאור תקופת הנישואין הארוכה, חזקת השיתוף חלה גם על נכסים שמקורם במתנות שהמנוח קיבל מאביו (להלן: הסבא). המערערת טענה גם, שהדירות בק' נבנו על מקרקעין שהמנוח רכש בתקופת הנישואין באמצעות כספים שהוא הרוויח ממפעל שהיה בבעלותו. המשיבות 1,2,5 התנגדו לתביעה. לטענתן, הוכח מהליכים אחרים שהתנהלו בבית המשפט, לרבות בהליך שהוגש כנגד המערערת ע"י האפוטרופוס של אמה ושבמסגרתו התברר שהמערערת גנבה ממנה כספים, שהמערערת אינה אמינה כלל. לטענתן, המערערת יודעת היטב שכל נכסי הנדל"ן שהיו ע"ש המנוח מקורם במתנות וירושות שהוא קיבל מאביו המנוח ומדובר בנכסים חיצוניים שחזקת השיתוף לא חלה עליהם. בנוסף נטען, שהמערערת השתהתה שיהוי ניכר ולא הגישה את תביעתה בחיי המנוח והדבר מלמד שהיא ידעה היטב שלא חלה ביניהם כל חזקת שיתוף והם שמרו על הפרדת רכוש מוחלטת. לדבריהן, מדובר במזימה של המערערת לנגוס בחלקן בעיזבון, כשהמערערת יודעת שחל ביניהם משטר של הפרדת רכוש מוחלטת ולא היה ביניהם שום שיתוף רכושי. אפילו חשבון הבנק המשותף היחיד שהיה להם נסגר בשנת 2009 והמנוח לא רצה לשתף כלל את המנוחה ברכושו. נטען גם, שבשנת 2013 בניה"ז אף הגישו בקשה משותפת לגירושין. לטענתן, המשיבות 3-4 עשו יד אחת עם אמן על מנת להגדיל את חלקן בעיזבון.

6. ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המערערת לפיה חלה על בניה"ז חזקת השיתוף ביחס לנכסים שנצברו בחיים המשותפים ואולם ביחס לנכסים שהיו רשומים ע"ש המנוח ושמקורם במתנות וירושות שקיבל מאביו, נקבע שלא חלה חזקת השיתוף.

7. המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור.