פס"ד בעניין תשלום דמי שימוש ראויים בנכס

השופט חננאל שרעבי [אב"ד]:

1. עסקינן בערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (סגנית הנשיאה, כב' השופטת אלה מירז) מיום 21.3.2021 בתמ"ש 31220-07-16 (להלן: "התביעה קמא"), העוסק בתביעת המערערת לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שעשה המשיב בביתם המשותף ב... , הכל כפי שיפורט להלן.

רקע ופסק הדין קמא

2. לרקע הדברים בקצרה, נציין כי הצדדים הם בני זוג לשעבר, שבבעלותם המשותפת בית ברחוב ... ב .... (להלן: "הבית").
3. במסגרת התביעה קמא תבעה המערערת את הסעדים הבאים:

א.           תשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 448,000 ש"ח בעבור השימוש הבלעדי שעשה המשיב בבית, מאז חודש אוגוסט 2009 ועד למועד הגשת התביעה קמא בתאריך 14.7.2016 (סעיף 39(א) לכתב התביעה);

 ב.           להצהיר על חיוב המשיב (הנתבע שם) לשאת בדמי שימוש ראויים שיקבעו ממועד הגשת התביעה ואילך וכל עוד ימשיך לעשות שימוש בלעדי בבית, תוך מתן צו עשה המורה למשיב לשלם את דמי השימוש מידי חודש בחודשו עד להפסקת השימוש הבלעדי בבית (סעיף 39(ג) לכתב התביעה);

ג.            לחילופין, ליתן למערערת (התובעת שם) רשות לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בגין כל התקופה בה יעשה המשיב שימוש בלעדי בבית, לאחר מועד הגשת התביעה (סעיף 39(ד) לכתב התביעה).

4. למעשה שני הסעדים העיקריים שתבעה המערערת דנן במסגרת כתב התביעה כמפורט בסעיפים 3(א+ב) לעיל, שהינו כתב תביעה כספית לתשלום דמי שימוש, אפשרו לבית משפט קמא במסגרת פסק הדין קמא (להלן: "פסק הדין") לחייב המשיב בתשלום דמי שימוש, החל ממועד שימושו הבלעדי בבית ועד לתום תקופת השימוש הבלעדי. זאת אפילו חל מועד סיום השימוש הבלעדי במועד שלאחר יום הגשת התביעה (וכפי שנראה להלן, מועד הפסקת השימוש, כפי שנקבע בפסק הדין, היה בחודש 5/2019).

               כך נלמד ברורות מדברי בית המשפט העליון ברע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל‏, פסקה 16 (2015). שם המדינה הגישה בבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד משיבה 3 ונגד המבקשת, לתשלום דמי שימוש בגין החזקתן שלא כדין במקרקעין.  המבקשת טענה כי דמי השימוש מיום הגשת התביעה ועד פינוי המקרקעין לא נתבעו בתביעה, וכי המדינה ביקשה אך סעד הצהרתי שיעיד כי היא זכאית לקבל דמי שימוש בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה.

בית המשפט העליון דחה הטענה האמורה ופסק כדלקמן:

"... בענייננו, עיון בכתב התביעה מעלה כי הסעד הכספי נתבע בה במפורש. התביעה הוגדרה מלכתחילה כתביעה כספית... סעיף 60 לכתב התביעה דורש 'ברחל בתך הקטנה' את תשלום דמי השימוש בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד לפינוי השטח בפועל. גם אם מדובר בסכום שאיננו מסוים (ושאינו יכול להיות מסוים כל עוד לא פונה השטח) אינני רואה מקום לפרשנות הנטענת מצד המבקשת, כאילו מדובר בסעד הצהרתי. נמצאנו למדים, כי עתירה להצהרה על זכות אין כאן, דרישה לתשלום אופרטיבי – יש ויש. מעבר לכך, בהתאם להנחיות הפסיקה שהובאו לעיל, הרי שזהו המהלך הדיוני הראוי והמצופה מתובע בסוגיות כגון אלו דנא, לכרוך את כל תביעותיו הכספיות באופן שיאפשר דיון בהן בחדא מחתא, לתועלת בית המשפט, הצדדים והציבור. מכאן שמדובר בסעד כספי ולא הצהרתי, ואין עוד מקום לדון בטענותיה של המבקשת בדבר מתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, שכן כאמור אין זה המצב כאן".

כאמור זהו בדיוק מצב הדברים דנן, כעולה משילוב הסעדים הראשיים שנתבעו בכתב התביעה, כמפורט בסעיפים 3(א+ב) לעיל.

לחזוק והבהרת הדברים ביתר שאת, אצטט מדברי בית המשפט העליון בע"א 448/88 בן יאיר השרון בע"מ נ' עיזבון מורטנפלד, פד"י מה(2) 36,44 (1991). שם נדחתה טענה כי לא היה מקום לפסוק דמי שימוש בגין תקופה שמעבר ליום הגשת התביעה (כבמקרה דנן), תוך ציון כדלקמן:

"... כבר פסקנו בעבר, כי אף שבדרך כלל הכלל הוא שעילת התביעה מתגבשת במועד הגשת התובענה, הרי אין זה אלא כלל של נוהל ושל נוחיות אשר ניתן לסטות ממנו במקרה מתאים... המקרה דנן הוא המקרה המתאים. בכתב התביעה נתבקש הסעד עד למועד פסק הדין, והראיות היו ממילא לפני בית המשפט. לו נהג בית המשפט אחרת, היה הדבר רק גורם להתדיינות נוספת מיותרת. המערערים גם לא הצביעו על כל עיוות-דין שנגרם להם בכך... די בכך לדחיית הטענה".