פס"ד בעניין תביעה לפירוק שיתוף בזכויות בן ממשיך במשק

תביעה לפירוק שיתוף בזכויות בן ממשיך במשק מס' XX במושב XXX (להלן - "המשק" או "הנחלה"), שהוגשה מטעם התובעת כנגד בעלה לשעבר - הנתבע. לוז טענת התובעת הוא, כי לצדדים יחדיו זכות "בן ממשיך" במשק, אשר את השיתוף בה מבקשת התובעת לפרק; עת לטענת הנתבע התובעת כלל אינה "בן ממשיך", בין במשותף עמו ובין בכלל.

הסעד האופרטיבי לו עותרת התובעת פורט בסעיף 51 לכתב התביעה המתוקן, שם התבקש בית המשפט להורות על "פירוק הזכויות כבן ממשיך, באופן של מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר"; "לחייב את הנתבע לשלם לתובעת 50% משווי הזכויות כבן ממשיך בנחלה בהפחתת שווי בית הילדים". ככל שכוונת התובעת הייתה לעתור לשני הסעדים גם יחד, הרי שעסקינן בסעדים סותרים, ואילו ככל שלשיטתה עסקינן לסעדים חלופיים, הרי שאין מקום לדון בתביעתה לסעד הכספי, מקום בו לא טרחה לפרשו, ואף לא פרעה את אגרת המשפט בגין תביעה כספית. בין כך ובין כך, כפי שיובהר להלן, דין התביעה להידחות, שכן הוכח שלתובעת אין זכויות "בן ממשיך" במשק, וממילא אינה זכאית לכל סעד בגין זכויות נטענות מעין אלה, לרבות סעד כספי, או פירוק שיתוף זה או אחר.

עסקינן בסכסוך בין בני זוג לשעבר הנמשך מזה כשלושים שנים. במהלך השנים התקיימו בין הצדדים, ואף בין מי מהם לבין בני משפחה נוספים, לרבות ילדיהם המשותפים, שלל הליכים משפטיים באשר לזכויות הצדדים במשק, או במקצתו. נכרתו מספר הסדרים, אשר נועדו לנסות לסיים את המחלוקות, אך כל זאת ללא הועיל. אף ההליך הנוכחי התמשך מספר שנים, בעיקר נוכח ניסיונות בית המשפט להוביל את הצדדים וילדיהם לסיים את הסכסוך הארוך בדרכי פשרה. למגינת הלב הניסיונות הרבים לא צלחו, והסכסוך בעינו עומד, כאשר ילדי הצדדים ניצבים לצד התובעת וככל הנראה יחסיהם עם הנתבע קשים עד מאד.

רקע והליכים קודמים בין הצדדים בנוגע לנחלה הרלוונטיים להליך זה

זכויות בר הרשות במשק רשומות כיום על שם חמתה של התובעת, הגב' מ.ש. ז"ל שהלכה לבית עולמה בשנת 2013 (להלן - "האם המנוחה"), אליה הועברו הזכויות בו לאחר פטירת בעלה המנוח - מר י.ש. ז"ל, אביו של הנתבע (להלן - "האב המנוח"), שהלך לבית עולמו בשנת 1998 (שניהם יחדיו להלן - "ההורים המנוחים" או "המתיישבים" בהתאם להקשר). הזכויות במשק מוסדרות בחוזה שכירות תלת צדדי (להלן - "החוזה המשולש"), שנכרת בין רשות מקרקעי ישראל בשם הבעלים (רמ"י), הסוכנות היהודית כשוכרת והאגודה השיתופית כברת רשות.

הצדדים נישאו בשנת 1979, ובשנת 1986 בנו את בית מגוריהם (להלן ייקרא "הבית" או "בית המגורים") במשק; לאחר שמונו על ידי ההורים המנוחים, כבנים ממשיכים במשק, על פי תצהיר התחייבות מיום 19.8.80 המופנה לסוכנות היהודית (להלן - "הסכם הבן הממשיך"). מעת הפירוד ביניהם, בשנת 1993, וחרף גירושיהם בשנת 1995, ניהלו הצדדים הליכים משפטיים למכביר בנוגע לזכויות במשק כולו ובאשר לבית המגורים, אשר לימים העניקו את זכויותיהם בו לשלושת ילדיהם.