פס"ד בעניין העברת דירת מנוח לבעלות המערער בשל הלוואה שנתן למנוח ולא הוחזרה

פתח דבר

שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כבוד השופטת מ. פולוס), שדן בשתי תביעות:

האחת, תביעת המערער בעמ"ש 22551-04-23 (להלן- המערער) לסעד הצהרתי הקובע את בעלותו בדירה בלוד (להלן – הדירה) ולחלופין, להורות על השבת הלוואה שהלווה המערער לאביו של המשיב (להלן – המנוח) לצורך רכישת הדירה בצירוף פיצוי בגין אובדן עליית ערכה (תמ"ש 28640-11-19; להלן – תביעת המערער).

השנייה, תביעת המערער בעמ"ש 61908-05-23 (להלן, מטעמי נוחות – המשיב) להשבת דמי שכירות שגבה המערער בגין השכרת הדירה אשר לטענת המשיב שייכת למנוח, אשר המשיב הוא יורשו (תמ"ש 45648-06-20; להלן – תביעת המשיב).

כבר עתה ולהשלמת התמונה יצוין, כי בין לבין נמכרה הדירה ע"י המערער, וכי המחלוקת בין הצדדים היא כספית ומתייחסת בעיקרה לתמורת הדירה המוחזקת, מאז מכירתה, בידי המערער.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. המערער והמשיב הם בני דודים. המשיב הוא אחד מילדיו של המנוח, מר מ. א. ז"ל, שהלך לבית עולמו ביום 1.7.15, ומקום מגוריו היה באוזבקיסטן. המערער הוא בן אחיו של המנוח.

    

2. לטענת המערער, המנוח שקל לרכוש דירה בישראל נוכח רצונו להעתיק את מרכז חייו לישראל. לשם כך פנה למערער, ביקש שילווה לו כסף לרכוש דירה ואף ביקש שיאתר עבורו דירה מתאימה ויעשה את הדרוש על מנת לרכשה על שמו. לטענת המערער, סוכם בינו ובין המנוח כי המנוח ישיב לו את כספי הרכישה בתוך כשנה או שנה וחצי, וכי עד למועד השבת ההלוואה יגבה המערער את דמי השכירות עבור הדירה. כן סוכם, שאם לא יושבו כל הכספים בתוך פרק הזמן המוסכם, תעבור הדירה לבעלותו של המערער.