פס"ד בנושא פינוי ללא פיצוי ודחיית תביעה הצהרתית

על הפרק:

1. האם דירה שרשומה על שם אחות בן הזוג ונעשה בה שימוש על ידי הצדדים היא דירתם של הצדדים ולא דירת האחות למרות הבעלות הרשומה בלשכת רישום מקרקעין?
2. האם יש להיענות לבקשת האחות לסלק ידה של גיסתה לשעבר מהדירה ולחייבה בדמי שימוש?

רקע רלבנטי:

1. התובעת (להלן: "האשה" ו/או "ג. ") והנתבע 2 (להלן: "האיש" ו/או "ר. ") (וביחד יקראו – להלן: "בני הזוג"), נישאו בשנת 2004 וחיו יחד עד למועד פרידתם בחודש מרץ 2019. בני הזוג התגוררו בנכס  המצוי ברח' *** בעיר *** להלן: "הנכס" ו/או  "הדירה"), שאין חולק כי הינו בבעלותה הרשומה של הנתבעת 1, אחותו של האיש (להלן: "מ.ד." ו/או "האחות") המתגוררת בארה"ב וכך גם לפי העתק רישום הזכויות מלשכת רישום המקרקעין.

הנכס הינו מבנה  דו משפחתי בן 3 קומות ששטחו הוא כ- 270 מ"ר, כאשר בקומת הקרקע הוקמה במהלך הנישואין קליניקה המיועדת לעסק הקוסמטיקה של האשה וקומות א' ו-ב' שימשו למגורים.

2. יחסיהם של בני זוג עלו על שרטון, נפרדו כאמור במרץ 2019 והמשיב אף נישא לאשה אחרת מאז הפרידה. תוך כדי הליכי הגירושין והפרידה בין הצדדים הגישה האחות בחודש יולי 2019  תביעה לסילוק ידה של האשה מהנכס ולהשבתו לידה וכן עתרה לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים (תמ"ש 2582-07-19- להלן תיקרא: "התביעה הראשונה" או "התביעה לסילוק יד").

כחלק מהגנתה בפני התביעה הראשונה העלתה האשה טענות ביחס לזכויותיה בנכס. היא טענה, בין השאר כי הנכס ניתן לה ולאיש במתנה. לאחר הבהרת בית המשפט כי לא ניתן ליתן סעד הצהרתי במסגרת הגנה מפני תביעה סילוק יד, בחרה האשה להגיש  תביעה נפרדת למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיה בנכס (תלה"מ 60777-07-20- להלן תיקרא: "התביעה השנייה" או "התביעה לפסק דין הצהרתי"), שאוחדה עם התביעה הראשונה בהיותן של הטענות חופפות זו לזו.

3. ביום 3.1.21 התקיים דיון הוכחות במסגרתו העידו בפניי האשה, האיש ואחותו (באמצעות היוועדות חזותית מרחוק לאור מגבלות משבר הקורונה שהיו חלות אותה שעה ומקום מגוריה של האחות בארה"ב).

4. ביום 6.1.21 התקיים דיון נוסף במסגרתו נעשה ע"י ביהמ"ש ניסיון לפשר בין הצדדים. אציין כבר עתה כי, כפי שיוברר בהמשך פסק הדין, מלכתחילה לא נראה על פניו כי לאישה הייתה הגנה של ממש בפני התביעה לסילוק יד, אולם מתוך ראייה של התמונה בכללותה, ניסה בית המשפט להביא הצדדים להבנות והסכמות כפי המתווה שהוצע בפרוטוקול הדיון מיום 6.1.21,  כאשר מחד גיסא  הוצע פינוי הנכס והשבתו לידי מ.ד. ומאידך גיסא פינוי הנכס תוך 90 ימים ומציאת דירה חלופית כאשר הנתבע ישא בעלויות מדור יחסיות של שלושת ילדיהם. עוד הוצע כי האשה תקבל את תכולת הדירה ותידחה תביעתה לזכויות כלשהן בנכס ומינוי שמאי  להערכת שווי דמי השימוש והשבחת הנכס משנת 2006 ועד היום, כאשר מ.ד. תשלם מחצית מדמי ההשבחה, בקיזוז דמי השימוש.  תחילה האשה הסתייגה מקבלת ההצעה בנוגע לדמי השימוש אך לאחר הבהרת בית המשפט בהחלטתו מיום 12.1.21, הודיעה האשה כי נכונה היא להסכים להסדר שהוצע. לעומת זאת, מ.ד. ואחיה הסתייגו מההצעה כפי שהיא  והציעו הסדר שונה. במצב דברים זה וכאשר הצדדים לא הגיעו להסכם פשרה מצא עצמו בית משפט נדרש להכריע בטענות השונות.

עיקר טענות הצדדים בשתי התביעות

5. בתביעה לסילוק יד (התביעה הראשונה ) טענה מ.ד. כי בחודש 7/2012 היא נתנה לבני הזוג  רשות להשתמש ולהתגורר בנכס ולא שולמו עבורו דמי שכירות. מדובר אם כן לטענתה ברשות חינם, רשות גרידא, הניתנת לביטול בכל עת. משעזב האיש את הדירה בחודש מרץ 2019, הרי שהשימוש שעושה האשה בדירה הוא אינו כדין שכן לא ניתנה לה רשות להשתמש והיא בבחינת מסיגת גבול. צוין בסיכומים כי מ.ד., הרשומה כבעלת הנכס, פנתה לאישה כדי שזו תתפנה מהדירה, אך זו נותרה להתגורר בנכס שלא כדין. רישום הבעלות מהווה ראיה חותכת לתוכנו ולא עלה בידי האשה להפריך את נכונות הרישום.  כמו כן עצם הגשת כתב התביעה מבטל כל רשות שניתנה לאישה להמשיך להתגורר בנכס.