פס"ד בבקשת רשות ערעור שעניינו החלטה על מכירת דירה משותפת לטובת פרעון חשבונות משותפים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ליאור ברינגר, בתלה"מ 32476-04-19), מיום 29.1.20, לפיה הדירה בבעלות הצדדים בגבעתיים תימכר ותמורתה תשמש לפירעון המשכנתא ולתשלום חובות משותפים.

בפתח הדברים אציין כי אני מודע לכך שבהחלטתי מיום 17.5.20 נעתרתי לבקשת המבקשת לאפשר לה להגיש תשובה לתגובת המשיב לבר"ע וכי במועד כתיבת שורות אלו זו טרם הוגשה וטרם חלף המועד להגישה. החלטתי שלא להמתין לקבלת התשובה מששוכנעתי כעת, כבר לאחר קריאת הבר"ע והתשובה לה, שיש מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא.

הצדדים הסכימו כי בקשת רשות הערעור תידון כערעור עצמו וכי ניתן לראות בכתבי בי-הדין שהוגשו בבר"ע כסיכומים בכתב.

מן הפן המהותי ומבחינת התוצאה החלטת בית המשפט קמא רחוקה להיות בלתי סבירה.  בית המשפט קמא הורה למעשה על פירוק שיתוף על דרך של מכירה למרבה במחיר של דירה הרשומה בבעלות משותפת של הצדדים, דירה שהיא אינה דירת מגוריהם (אלא דירה שנרכשה לצורך השקעה) והורה על שימוש בתמורה שתתקבל ממכירתה לצורך כיסוי חובות משותפים של הצדדים (שאין חולק שקיימים גם אם קיימת מחלוקת לגבי שיעורם והאם אין אמצעים אחרים לכיסוי החובות עד לביצוע האיזון הכולל). הכלל הוא שמזכותו הקניינית של בעל נכס נגזרת זכותו לפרק את השיתוף בו "בכל עת" ודחיית המועד לפירוק השיתוף היא בבחינת החריג לכלל שנקבע בפסיקה ( שכן, כאמור , אין מדובר בדירת מגורי הצדדים עליה חולשת הוראת סעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973).

הטעם שהביא אותי למסקנה כי במקרה זה אין מנוס מהתערבות מקורו במישור הדיוני והנמקת ההחלטה אותה מצאתי חסרה.

במקביל לתביעות המבקשת, ובכללן תביעתה הרכושית, עתר המשיב במסגרת תביעה משלו לפירוק השיתוף בדירת המגורים כמו גם בדירה נושא ענייננו שנרכשה להשקעה. אין חולק כי במסגרת כתב הגנתה לאותה תביעה טענה המבקשת כי יש להורות על פירוק השיתוף בנכסי המקרקעין רק כחלק מן האיזון הכולל, תוך מתן אפשרות לה להיוותר עם נכסים אלו ולהתאזן דרכם עם הזכויות בהן מחזיק המשיב בעסקיו ובחברות.

כעולה מפרוטוקול קדם המשפט שהתקיים ביום 10.9.2019 נושא פירוק השיתוף המידי בדירת ההשקעה לא עלה במסגרתו. המשיב טוען כי באותה ישיבה התקיים דיון ארוך מחוץ לפרוטוקול שעסק גם בנושא זה בניסיון להביא את הצדדים לפתרון מוסכם וכי כבר אז הציע לפרק את השיתוף בדירה לצורך תשלום ההלוואות. מכל מקום אין חולק כי לא ניתנה אז כל החלטה אופרטיבית של בית המשפט קמא בעניין.

דיון קדם משפט נוסף התקיים ביום 29.1.20 ובעקבותיו, עם תום אותו דיון, ושלא במעמד הצדדים, נתן בית המשפט קמא את החלטתו נושא הבר"ע.

אין מחלוקת כי במועד דיון קדם המשפט השני (שהתקיים ביום 29.1.20) הייתה תלויה ועומדת לפני בית המשפט קמא "בקשה למתן צווים" אותה הגיש המשיב ביום 26.11.2019 ( צורפה כנספח ט"ז לבר"ע). עיון בבקשה זו מגלה כי המשיב לא עתר במסגרתה לפירוק שיתוף לאלתר בדירת ההשקעה אלא לקביעת השתתפות הצדדים באופן שוויוני בהתחייבויות שצוינו בס' 2 לאותה בקשה (הלוואה מבנק לאומי, תשלומי מס לשנת 2018 והלוואה מחברת כרטיסי האשראי). במסגרת תשובת המשיב לתגובת המבקשת לאותה בקשה ( נספח ד' לתשובה לבר"ע), בין שאר המקורות המשותפים אותן פירט המשיב  ככאלו שיכולים לשמש לצורך פירעון החובות נושא הבקשה, הציע המשיב לממש את דירת ההשקעה  (ס' 14 לאותה תשובה). למבקשת, מן הסתם לא ניתנה הזדמנות להתייחס בכתב לאותה "הצעה" שהוצעה בכתב הטענות האחרון באותה בקשה (התשובה לתגובה).