פס"ד בבקשת רשות ערעור שעניינה העברת חומרים על-ידי עורכת דינה של מנוחה במסגרת סכסוך על ירושה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט ש.בר יוסף, בת"ע 23322-05-20), מיום 12.8.20 המורה לחייב את עוה"ד כרם, באת כוח האם המנוחה של הצדדים בגילוי מידע ומסמכים המצויים ברשותה (ככל שמצויים) מייצוגה את המנוחה בהליכים משפטיים קודמים שניהלה המנוחה בחייה נגד המשיבה.

העובדות הצריכות לעניין

המבקשת והמשיבה הן אחיות, החלוקות בנוגע לקיום צוואת אמן (להלן: "המנוחה"). המבקשת היא היורשת היחידה לפי הצוואה האחרונה שהותירה המנוחה חודשים לפני פטירתה. המשיבה מתנגדת לקיום הצוואה, גם לנוכח טענותיה להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של המבקשת בעריכת הצוואה. אחד הנושאים העובדתיים, השנוי במחלוקת בנוגע לטענות אלה, הוא הנסיבות בעטיין עברה המנוחה להתגורר בבית המבקשת בתל אביב, כשנה לפני שהלכה לבית עולמה, שעה שבמשך כל השנים התגוררה בדירתה בירושלים המצויה באותו בניין בו מתגוררת המשיבה.

המחלוקת האמורה קשורה לתובענה שהגישה המנוחה כנגד המשיבה, סמוך למעבר לבית המבקשת (תמ"ש 23065-11-18, להלן: "תביעת המנוחה"). בתביעת המנוחה עתרה היא להורות שחשבון שהתנהל על שמה, הינו בבעלותה בלבד, למרות צירופה של המשיבה כבעלים נוסף בחשבון. בתביעה תואר אירוע אלים, שהתרחש, לפי הנטען, בין בעלה של המשיבה לבין המנוחה, סמוך לפני עזיבת המנוחה את דירתה. המנוחה טענה בתביעתה, שהמעבר נבע מהאירוע. סמוך לאחר הגשת תביעת המנוחה, הגישה המשיבה תובענה בה עתרה למינוי אפוטרופוס למנוחה (א"פ 58724-12-18, להלן: "הליך האפוטרופסות"). הן בתביעת המנוחה והן בהליך האפוטרופסות ייצגה את המנוחה עו"ד רויטל כרם, באת כוח המבקשת בהליך המתנהל בביהמ"ש קמא ובהליך זה.

בדיון שהתקיים בביהמ"ש קמא ביום 30.12.2018, טענה עו"ד כרם, שיש בידה דיסק, המתעד את התקרית האמורה לעיל, ואמרה: "הייתי מבקשת להציג לאדוני דקה ממציאות החיים של הנתבעת (צ"ל – התובעת) ערב יציאתה מהבית.  רואים בדיסק באיזה אלימות בעלה של הנתבעת מושך את התובעת". לבסוף הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע למינוי מומחה מטעם בית המשפט. לאור האמור בחוות הדעת שהוגשה, התקבלה תביעת המנוחה והליך האפוטרופסות נמחק.

לתצהיר עדותה הראשית של המבקשת בהליך המתנהל בביהמ"ש קמא, צורפו תמונות, שהופקו מתוך דיסקים המתעדים, לפי הנטען, אירועים שאירעו בדירת המנוחה, לרבות התקרית עם בעלה של המשיבה. ראיות אלה נועדו להוכיח את טענת המבקשת, לפיה "האלימות הבלתי פוסקת שהפעילו אחותי ואנשיה על אמא בדירתה בירושלים, הם שהביאו את אמא להחלטה לעבור להתגורר אתי ועם משפחתי בתל אביב ביום 20.10.2018" (סעיף 23 לתצהיר המבקשת). בדיון שהתקיים ביום 2.8.2020, טענה עו"ד כרם, בשם המבקשת, שהדיסקים דלעיל נמסרו לב"כ המשיבה בדיון שהתקיים בתביעת המנוחה, ביום 30.12.2018. בתשובה לשאלות ביהמ"ש קמא בנוגע לדיסקים, השיבה המבקשת, שהיא לא עסקה בכך, והתיעוד נמצא, כמות שהוא, לאחר פטירת המנוחה.

הטענה המרכזית של המשיבה בהליך ההתנגדות לצוואה היא כי בכל אותה תקופה מאז שהמנוחה עזבה את דירתה ועברה להתגורר בבית המבקשת ועד לפטירתה כשנה לאחר מכן, הייתה המנוחה תחת שליטה מלאה של אחותה המבקשת, והיא זו שעמדה מאחורי כל המהלכים המשפטיים והאחרים שנעשו פורמלית ע"י המנוחה, כנגד המשיבה.

בבקשה שהייתה לפני ביהמ"ש קמא  עתרה המשיבה להורות לעו"ד כרם להגיש תצהיר "ובו פירוט כל הידוע לה בעניין ההסרטות והתמלילים" (לשון הבקשה). עוד התבקש ביהמ"ש קמא להורות לעו"ד כרם להמציא כל תיעוד נוסף (סרטים והקלטות) של המנוחה, ככל שאלה מצויים בידיה וכי עוה"ד כרם תצהיר מה אירע לתיעוד כאמור, ככל שאינו מצוי בידיה. המשיבה טענה שלאור הצהרת המבקשת בדיון מיום 2.8.2020, לפיה לא היה לה קשר לתיעוד המצולם של המנוחה בדירתה, ומשעה שעו"ד כרם ייצגה את המנוחה בזמן אמת – היא היחידה שיכולה לשפוך אור על העובדות הקשורות לתיעוד האמור. תיעוד זה, כך נטען, הוא בלב הבירור הראייתי של טענת המשיבה, בדבר השפעה בלתי הוגנת. עוד נטען, שהתיעוד שהוגש הינו חלקי ומקוטע.

המבקשת טענה , שהתיעוד המבוקש חוסה תחת חיסיון עורך דין – לקוח של האם ושלה. לטענת המבקשת, הדברים קל וחומר, לאור סעיף 3 לצוואה בה הורתה המנוחה כי "כל המידע והמסמכים הנוגעים לי ולרכושי" ימסרו לה (למבקשת) בלבד. בדיון שהתקיים לפני ביהמ"ש קמא הוסיפה עו"ד כרם וטענה, שיש להבחין בין מידע הנוגע לעריכת הצוואה גופה, שאינו חסוי, לבין מידע אחר.

בהחלטה נושא הבר"ע עמד ביהמ"ש קמא על תכליתו של חיסיון עו"ד לקוח. ביהמ"ש קמא אימץ את הדעה המקובלת בפסיקה ובספרות המשפטית ולפיה החיסיון אינו עובר מן העולם בעקבות הפטירה אלא עובר ליורשי הלקוח וכי משמעות הדבר היא שלאחר פטירת הלקוח חב עורך הדין חובת סודיות כלפי יורשיו, ועורך הדין אינו מנוע להעיד ולהמציא ראיות גם בנוגע לדברים שהיו חסויים ככל שהיורשים מוותרים על החיסיון.

מאותו שלב ואילך מיקד ביהמ"ש קמא את הדיון בשאלה מה הדין בכל הנוגע לויתור על החיסיון באין הסכמה בין היורשים וקבע בעניין זה כדלקמן:

10. " מה הדין כאשר, כבנדוננו, אין הסכמה בין היורשים באשר לוויתור על החיסיון? בפרשת תם נפסק, שאין נפקא מינה גם אם מי מהיורשים מתנגד לכך (שם בעמ' 68). פסיקה זו צוטטה בהסכמה, הן על ידי בית המשפט לענייני משפחה (ת"ע (ירושלים) 43032/00 עזבון המנוח א. פ. ז"ל נ' מ. פ (2008) ), והן על ידי בית המשפט המחוזי (רמש (ב"ש) 42302-10-15 א.צ נ' י.צ (2016) ). פסיקה זו הגיונה עמה, שעה שמסקנה אחרת, משמעותה מתן זכות וטו, לכל אחד מיורשי המנוח, לשלול מכל יורש אחר את הזכות לוותר על החיסיון, בניגוד לדין (לרבות המשתמע מסעיף 48(א) סיפא לפקודת הראיות).
11. הדברים קל וחומר שעה, שבהליך בין היורשים לבין עצמם עסקינן. מתן זכות וטו כאמור, משמעותה מניעת גילוי האמת ועשיית צדק במערכת היחסים בין היורשים, בעילה שאין בינה לבין מושא המחלוקת ביניהם ולא כלום. יתירה מזו, כאשר המחלוקת נוגעת לירושתו של הלקוח, לא ניתן להלום שימוש בזכות לחיסיון של ללקוח, על מנת למנוע מידע שיש בו כדי לקיים את רצונו האחרון של אותו לקוח עצמו. ממילא, ככל שהחסיון, שעמד ללקוח בימי חייו, עלול למנוע את כיבוד רצונו האחרון, לא רשאי מי מהיורשים לטעון לחיסיון. טענה כזו משמעותה שלילת רצונו של הלקוח והעדפת האינטרס של אחד היורשים על פניו. זאת ועוד, בטרם הכריע בית המשפט באשר לזהות יורשי הלקוח, לא נפלה הכרעה מי אוחז בזכות לסודיות כלפי עורך הדין (מי "ירש" את הזכות). לפיכך, במחלוקת בין יורשים פוטנציאליים לבין עצמם, טרם קביעה מי מהם יורש, טענת חיסיון עורך דין-לקוח של המנוח/ה לא אפשרית, שעה שאף אחד מהיורשים הפוטנציאליים עדיין אינו אוחז בזכות לטעון זאת.