פס"ד בבקשה של בת להתמנות לאפוטרופוס של אמה, שנתנה את הסכמתה

לפניי בקשה של בת להתמנות כאפוטרופוס במינוי קבוע לרכושה ולגופה של אמה.

האם, הנוכחת באולמי והיא אדם שובה לב וברור בפני עצמו, נתנה כביכול הסכמה לכך שבתה תתמנה כאפוטרופוס לה.

אלא שהמעיין בשיח שניהלתי עם האם, יגלה כי ספק אם הבינה האם עד תום מה משמעות המינוי כאפוטרופוס. לא שהבת אינה אומרת אמת כשהיא מספרת ששוחחה על הסוגיה עם אמה וזו נתנה הסכמתה, אלא שמי שמאזין לאם מבין בכמה:

• ראשית וככל שניסיוני המקצועי מגיע, האם היא בבחינת מבינה ומתמצאת ואינה רק צלולה, שהרי בביטוי "צלול" אנו משתמשים כדי לתאר ציות להוראות הרופאים. האם היא במצב של מי שמבין, ניתן בקלות לנהל עמה שיח והיא בהחלט יודעת את רצונותיה.
• שנית, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בוודאי ובוודאי לאחר תיקון 18, מחייב זהירות יתרה בבוא בית המשפט להגביל זכויותיו היסודיות של אדם ובכלל זאת כאשר בא בית המשפט ליטול חירותו המשפטית של אדם על דרך מינוי אפוטרופוס.

ב"כ היועמ"ש, בבחינת גם נציגו של הציבור, מתנגד לבקשה, באומרו כי הבקשה אינה מגלה עילה, שכן התעודות הרפואיות אשר צורפו מגלות כי האם צלולה בדעתה ומסוגלת לקבל החלטות בעצמה (וראה סעיף 2 לתגובה מיום 20.05.2021).

בתגובה נוספת שהגישה ב"כ היועמ"ש מיום 16.06.2021 הרחיבה היא והסבירה כי אין מדובר רק במערכת היחסים שבין האם ובין בתה, אלא גם בהפעלת מערכת ציבורית נרחבת של פיקוח, בדיקה ולמעשה השקעת משאבי הציבור באין צורך בכך.

שמעתי ברוב קשב את האם, למען האמת גם את הבת וזו הראשונה הסבירה לי כי היא בוטחת בבתה ביטחון גמור, הן בהתנהלותה לעבר והן בהתנהלותה לעתיד וכי היא חפצה שבתה ורק בתה היא זו שתירש אותה.

השאלה המונחת לפניי היא שאלה המתפרסת מעבר לשאלה הספציפית של האם ובתה – קרי, האם רשאי בית המשפט בנסיבות מצדיקות, רק על בסיס רצון של האם ובתה למנות אפוטרופוס לאדם.

לטעמי התשובה היא בלאו.