פס"ד בבקשה לקיום צוואה והתנגדות לה, וכן בתביעה לביטול הענקת דירה במתנה

הגב' ... (להלן: "המנוחה") הלכה לבית עולמה ביום 7.7.2014 כשהיא בת 90 שנה. בעת פטירתה הייתה המנוחה אלמנה. למנוחה נולדו שלושה ילדים: הבן ... (להלן: "המבקש"), הבת ... (להלן: "המבקשת") ו- הבן.... (להלן: "המתנגד").

לפניי שלושה הליכים משפטיים:

1. בקשה למתן צו לקיום צוואה בעדים מיום 29.2.1996 אחר המנוחה, אשר הוגשה לקיום על ידי המבקשת (ת"ע 17256-04-18).

    

2. התנגדות לבקשה האמורה, שהוגשה על ידי בנה של המנוחה - המתנגד (ת"ע 17301-04-18).

    

3. תביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה על ידי המתנגד, במסגרתה התבקש בית משפט לקבוע כי העברה ללא תמורה שביצעה המנוחה, של דירה שהייתה בבעלותה בעיר ראשון לציון מבוטלת, ומשכך חוזרות זכויותיה של המנוחה בדירה לעיזבונה (תמ"ש 35861-09-17).

    

    

   רקע עובדתי רלוונטי

    

ביום 29.2.1996 ערכה המנוחה צוואה בעדים, ובה ציוותה 2/3 מרכושה למבקש ו-1/3 מרכושה למבקשת. למתנגד לא ציוותה דבר, וציינה בצוואה כי "בני – המתנגד ת.ז. ... לא מתנהג אלי בצורה נאותה ולכן לא ציוויתי חלק ברכושי" (סעיף 3 לצוואה). כמו כן קבעה, כי היא ממנה את המבקש והמבקשת להיות המוציאים לפועל של צוואתה.

הצוואה נחתמה על ידי המנוחה בשפה הערבית, בפני שני עדים: עו"ד ונוטריון ט.ל ומר ח.י.ד.

בעת עריכת הצוואה, הייתה המנוחה נשואה לבעלה – אביהם של הצדדים, אשר הלך לבית עולמו ביום 29.10.1996.

בשנת 2007 העבירה המנוחה את הדירה בה התגוררה ברחוב .. בראשון לציון, ואשר הזכויות בה היו רשומות על שמה (להלן: "הדירה") בהעברה ללא תמורה למבקשים. המנוחה חתמה עם המבקשים על הסכם מתנה, לפיו היא מעבירה ללא תמורה -2/3 מהזכויות בדירה למבקש ו-1/3 למבקשת. בהתאם להסכם המתנה, 2/3 הזכויות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם המבקש, ו-1/3 מהזכויות בדירה נרשמו על שם המבקשת. כמו כן נרשמה הערת אזהרה לטובת המנוחה.

במהלך חודש דצמבר 2008 פנתה המנוחה לעו"ד א', וחתמה על תצהירים, במסגרתם התייחסה לצוואה שערכה, להעברה ללא תמורה וכן לרצונה לערוך צוואה חדשה, כפי שיפורט בהמשך (ראו: תצהירים שצורפו לתיק בית המשפט ביום 11.2.2019).

ביום 1.3.2009 העבירה עו"ד א' את המסמכים עליהם חתמה המנוחה לנציגה ממשרדה של עו"ד פ', וזאת בהתאם לבקשתה של המנוחה.

ביום 14.9.2017 הגיש המתנגד תביעה לבית המשפט למתן סעד הצהרתי, במסגרתו עתר לביטול הסכם המתנה ורישום הזכויות בדירה על שם המנוחה.

ביום 15.10.2017 הגישו המבקשים בקשה למתן צו לקיום הצוואה.

במסגרת החלטה מיום 8.8.2018 נקבע, כי בנסיבות בהן טרם הוכרעה ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה וטרם ניתן צו לקיום צוואה/צו ירושה אחר המנוחה, הרי שטרם התגבשה זכותו של המתנגד להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי בעניין רכושה הנטען של המנוחה. משכך נקבע, כי התביעה למתן פסק דין הצהרתי תוקפא עד למתן פסק דין בהתנגדות והכרזת היורשים (ראו: החלטת כב' השופטת מטלין מיום 8.8.2018).

תמצית טענות המתנגד

המתנגד טוען כי יש לבטל את הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת. לטענתו, הצוואה אינה משקפת את רצונה של המנוחה. המנוחה נלקחה על ידי המבקשים תוך השפעה בלתי הוגנת לעורך דין המייצג אותם ושם נתבקשה לחתום על מסמך שנערך על ידי המבקשים או בא כוחם, בשפה שאינה מובנת למנוחה, והיא חתמה מבלי שהבינה את תוכנו של המסמך ואת השלכותיו.

לטענתו, המנוחה לא קראה ולא כתבה בעברית, אלא רק בשפה הערבית. לפיכך לא היה באפשרותה לקרוא את הצוואה. עוד נטען, כי העדים נמנעו מלהצהיר כי המנוחה הצהירה בפניהם כי זו צוואתה, ובהתחשב במכלול הנסיבות, ברור כי לא ידעה כי 'זו צוואתה'. אין אזכור בצוואה כי מישהו הקריא ותרגם לה את הצוואה לשפה המובנת לה – השפה הערבית, וכי היא חתמה לאחר שהבינה את הדברים.

עוד טוען המתנגד, כי בינו לבין המנוחה שררו יחסים מצוינים גם בעת עריכת הצוואה וגם שנים לאחר מכן, ולפיכך האמור בצוואה כי המתנגד מוחרם ומנודה בשל יחס לא נאות כלפי המנוחה נכתב ונערך על ידי המבקשים או בא כוחם, והמנוחה לא ידעה כי כך נרשם ולא הבינה על מה היא חותמת.

עוד נטען, כי בשעה שהצוואה נערכה ונחתמה, היה אביהם של הצדדים בין החיים, ולפיכך התעלמות הצוואה מקיומו ומזכויותיו מצביעה על כך שהמנוחה לא ידעה ולא הבינה על מה היא חותמת.

לטענתו, רק ביום 15.10.2017 הגישו המבקשים בקשתם למתן צו לקיום הצוואה, והעיכוב בהגשת הבקשה מלמד כי המבקשים לא ראו בצוואה מסמך תקף ומחייב.

כמו כן נטען, כי בשנת 2007 נערכה לכאורה "עסקה" בין המנוחה לבין המבקשים, לפיה העבירה המנוחה למבקשים בחייה ללא תמורה את מלוא זכויותיה בדירה, שהינה הנכס היחיד שיש לה. הדבר אינו תואם את כוונת המנוחה, אשר חפצה לחלק את עיזבונה לאחר פטירתה באופן שווה בין שלושת ילדיה.

לטענתו, בשנת 2009 פנתה המנוחה לעו"ד א' יחד עם אחותה גב' ..., כדי לערוך צוואה בה תצווה את כל עיזבונה לשלושת ילדיה באופן שווה. אולם במהלך פגישה זו התברר למנוחה כי המבקשים רימו אותה והעבירו את מלוא הזכויות בדירה על שמם. לפיכך, ביקשה המנוחה מעו"ד א' להכין עבורה תצהיר מפורט בו יוצהר כי החתמתה על מסמכים להעברת זכויותיה בדירה ללא תמורה למבקשים נעשתה בתרמית. התצהירים אכן הוכנו על ידי עו"ד א', והמנוחה חתמה עליהם.

לטענת המתנגד, האם המנוחה דרשה מהמבקשים כי ימסרו למתנגד את חלקו – שליש מכלל הזכויות בדירה וביתר עיזבונה של המנוחה. בהתאם לכך, המבקש הבטיח למתנגד בשיחות ביניהם כי 'ידאג' לו בהתאם להבטחה שהבטיח לאם המנוחה טרם פטירתה, וכי ימסור לו את חלקו. אולם על אף שהמתנגד נסע לארצות הברית – שם מתגורר המבקש, כדי להגיע עמו להבנות, המבקש מתחמק ואינו ממלא אחר הבטחתו לאם המנוחה.

לפיכך, טוען המתנגד כי הצוואה אינה תואמת את רצונה של המנוחה. ומכל מקום, גם אם ייקבע כי היה זה רצונה של המנוחה בעת שחתמה על הצוואה, הרי שרצונה האחרון היה לבטל את הצוואה, כפי שטענה בפני עו"ד א'.

תמצית טענות המבקשים

לטענת המבקשים, המועד הקובע לעניין תקפות הצוואה הוא מועד החתימה על הצוואה – דהיינו יום 29.2.1996, ויש לדון באופן חלוקת העיזבון בהתאם לצוואה, ולא במצבת הנכסים בעיזבון. לפיכך, אין רלוונטיות לשאלה האם הדירה הינה חלק מנכסי העיזבון, שעה שלטענת המבקשים הדירה הועברה להם במתנה על ידי המנוחה עוד בחייה.

עוד טוענים המבקשים, כי מערכת היחסים בין המתנגד למנוחה לא הייתה תקינה. המתנגד לא היה בקשר רציף עם המנוחה אלא היה מופיע מידי מספר חודשים כדי לנסות ולהוציא ממנה כספים, ונעלם. המתנגד נהג לאיים על המנוחה והתנהג כלפיה באלימות, ולפיכך החליטה המנוחה לצוות את רכושה למבקשים בלבד ולא למתנגד.

במהלך שנת 2005 המתנגד איים על המנוחה ודרש ממנה למכור את הדירה כדי לממן את השלמת הבית שבנה באותה העת עבור משפחתו. כאשר המנוחה סירבה, החל המתנגד לצרוח, להטריד ולאיים על המנוחה, וביום 9.12.2005 הגישה המנוחה תלונה למשטרת ישראל כנגד המתנגד בגין עבירת איומים. בסופו של יום הוחלט שלא להעמידו לדין.

לפיכך, לטענתם, המנוחה החליטה לקיים את צוואתה עוד בחייה. בהתאם לכך, ביום 17.4.2006 חתמו המבקשים והמנוחה על הסכם מתנה לפיו המנוחה העבירה את מלוא זכויותיה בדירה על שם המבקשים: 2/3 למבקש ו-1/3 למבקשת. המתנה הסתיימה ברישום אצל רשם המקרקעין ביום 21.2.2007.

בחודש אפריל 2008 ערכו המבקשים מסיבת יום הולדת מפוארת למנוחה, והמבקשת הזמינה למסיבה אף את המתנגד. לטענת המבקשים, כך מצא המתנגד שעת כושר לחזור לחייה של המנוחה. המתנגד גילה כי המנוחה העבירה את מלוא זכויותיה בדירה למבקשים ומאז פצח במסכת איומים במטרה לשנות את הרישום. בעקבות לחצים אלו ואיומיו של המתנגד, אחותה של המנוחה – גב' .., לקחה את המנוחה לעו"ד א', במטרה לשנות את הרישום. לפיכך, לטענתם, ככל שהתקיימה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה – הרי היא מצד המתנגד. המתנגד אף שילם את שכר הטרחה של עו"ד א'.

לטענת המבקשים, כפי שנרשם בצוואה, העדים הקריאו והסבירו למנוחה את הכתוב בה והיא אישרה להם כי הבינה את האמור בצוואה. לטענתם, המנוחה ידעה קרוא וכתוב בעברית ואף ניהלה את הנהלת החשבונות בעסקו של אביהם המנוח. למנוחה אף ניתן ייפוי כוח לחשבונו של המבקש אשר מתגורר בארה"ב.

לטענתם, ככל והמנוחה חפצה לבטל את צוואתה, יכולה הייתה לקרוע אותה או לערוך צוואה חדשה, אולם היא לא עשתה כן.

לעניין טענת המתנגד לחלקו של האב המנוח בדירה, נטען כי הזכויות בדירה נרשמו באופן מלא על שם המנוחה. בשים לב לכך שההורים המנוחים נישאו בשנת 1953, הרי שחלה בעניינם חזקת השיתוף. ככל והמנוח ו/או המתנגד היו מעוניינים לעמוד על זכויות המנוח בדירה היה עליהם להגיש תביעה הצהרתית להכרה בזכויות המנוח בדירה. הדבר לא נעשה, ומכל מקום חלה התיישנות בעניין זה.

דיון והכרעה

בבוא בית המשפט לבחון צוואה, עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הציווי (ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, מח(1)22 (1993), בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (05.07.2012). בית המשפט, ככלל, ימעט לבטל או לשנות צוואת אדם ועל המבקש לעשות כן להרים נטל כבד ביותר.

בענייננו, לאחר עיון במכלול הראיות שהונחו לפניי, מצאתי לדחות את ההתנגדות. ואסביר.

השפעה בלתי הוגנת

המתנגד טען להשפעה בלתי הוגנת של המבקשים על המנוחה.

סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה -1965 קובע כדלקמן:

"הוראת-צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

הכלל המשפטי בהקשר זה קובע כי "אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא השפעה בלתי הוגנת". עוד נקבע, כי נטל ההוכחה לעניין השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. (ראו: פרופ' שילה, "פרוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", כרך 1 עמ' 269-270).

בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) פירט כב' השופט א' מצא את "אבני הבוחן" לקיומה של תלות מוחלטת של המצווה בזוכה המקימה חזקה עובדתית בדבר השפעה בלתי הוגנת, כדלקמן: א. תלות ועצמאות; ב. תלות וסיוע; ג. קשרי המצווה עם אחרים; ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה.

בענייננו, הצוואה נערכה ונחתמה בשנת 1996, ולפיכך יש לבחון את טענות המתנגד לעניין השפעה בלתי הוגנת נכון למועד החתימה על הצוואה. לא מצאתי כי עלה בידי המתנגד להוכיח כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת של המבקשים על המנוחה במועד עריכת הצוואה, וזאת מכמה טעמים:

ראשית, במועד עריכת הצוואה המנוחה הייתה כבת 72 שנה, התגוררה יחד עם בעלה בדירתם, וזאת עוד בטרם הלך בעלה המנוח לבית עולמו (ראו אף עדות המתנגד בעמ' 42 שורות 17-23 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

המתנגד לא הוכיח כי המנוחה לא הייתה עצמאית בהתנהלותה או שהייתה תלויה במבקשים באופן כלשהו במועד עריכת הצוואה. יובהר כי רק בשנת 2009, כ-13 שנה לאחר עריכת הצוואה, עברה המנוחה להתגורר עם המבקשת בדירתה של המבקשת, שם התגוררה עד למועד פטירתה.

ראו עדות המתנגד בעניין זה:

ש. "אז אני שואלת אותך שוב, אתה ראית את אמא בשנת 96 יוצאת לבדה מהבית?

ת. איזה שאלה?!

ש. או שגם בשביל זה צריך רופא?

ת. לא, היא יצאה מהבית, בטח היא יצאה.

ש. היא יצאה לבד?

ת. גם לבד, בטח.

ש. נפגשה עם האחיות שלה נגיד?

ת. לא, בדרך כלל האחיות שלה באו אליה.

ש. באו אליה, היא אירחה אותם? היא אירחה אותם?

ת. איזה שאלה?! בן אדם שמארח...

ש. אהה, או קיי. מצוין. איפה אמא גרה?

ת. בבית שלה.

ש. כל השנים עד הפטירה שלה?

ת. לא.

באיזה שנה היא עברה מהבית שלה?

ב-2009. " (ראו: בעמ' 38-39 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

ראו גם: עדות המבקשת בעמ' 794 שורה 11, לפרוטוקול מיום 21.9.23.

כמו כן העיד המתנגד, כי לאורך השנים המנוחה נהגה להתארח ולאכול בבית אחותה (ראו: בעמ' 189 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

שנית, עיקר טענותיו של המתנגד לעניין השפעה בלתי הוגנת, כפי שעלו בעדותו, הופנו כנגד המבקשת. במועד עריכת הצוואה ואף לאחר מכן, המבקש התגורר בחו"ל – במרחק גאוגרפי רב מהמנוחה. אף לטענת המתנגד בחקירתו, בעת עריכת הצוואה המבקש "לא היה בארץ בכלל". (ראו: בעמ' 41 לפרוטוקול מיום 27.6.21. ראו גם עדותו של המתנגד, כי לטענתו החשש של האם היה בעיקר מהמבקשת ופחות מהמבקש, בעמ' 183 שורות 13-17 לפרוטוקול).

המבקשת אומנם התגוררה בארץ באותה העת, אולם במסגרת הצוואה חילקה המנוחה את עיזבונה כך שהמבקשת תקבל 1/3 ואילו המבקש 2/3. חלוקה זו אינה תואמת השפעה כלשהי מצד המבקשת. יתרה מכך, המבקשת מקבלת במסגרת הצוואה את אותו החלק כפי שהייתה מקבלת ככל וההתנגדות הייתה מתקבלת, והיה ניתן צו ירושה בהתאם לבקשת המתנגד. לפיכך לכאורה הצוואה אינה תורמת למבקשת דבר.

מכל מקום, המתנגד העיד כי היה בקשר עם המנוחה לאורך השנים ולאחר עריכת הצוואה. מעדות המתנגד עלה, כי נהג לבקר את המנוחה והיה מצוי בקשר עמה, לפיכך ככל והייתה מתקיימת השפעה בלתי הוגנת מצד מי מהמבקשים במועד עריכת הצוואה או לאחר מכן, היה באפשרות המנוחה לפנות בעניין זה למתנגד.

ראו עדות המתנגד:

ת. "... אמא כל הזמן באה אלי הביתה. היא היתה אצלי בבית הרבה.

ש. אה הא.

ת. בשבתות, גם בצהריים... הביתה אלי, אליה הביתה, והוא היה בשעה חמש מתקשר והיא היתה מדברת איתו". (ראו: בעמ' 173 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

המתנגד העיד בחקירתו, כי אף לאחר שהמנוחה עברה להתגורר בבית המבקשת, היה למתנגד קשר טלפוני עמה, כאשר המנוחה היא זו שיזמה את השיחות הטלפוניות עמו, והמתנגד אף הגיע לבקר את המנוחה כשהייתה מאושפזת בבית חולים לאחר ניתוח (ראו: בעמ' 61 לפרוטוקול מיום 27.6.21). כמו כן עלה מעדותו של המתנגד, כי הוא זה שבחר שלא להגיע לביתה של המבקשת כאשר המנוחה התגוררה שם (ראו: בעמ' 62 לפרוטוקול מיום 27.6.21). כמו כן העיד כי היו לו יחסים טובים עם אמו המנוחה (בעמ' 190 לפרוטוקול).

בנוסף, המתנגד העיד כי המנוחה התארחה לעיתים בביתו במהלך החגים, בזמן שהמבקשת שהתה בחו"ל:

ת. "כשהיא הייתה נוסעת לאח שלי בארצות הברית, אמא שלי הייתה מצלצלת אלי ואומרת לי 'מתנגד, אני יכולה לבוא לחג?!' אמרתי 'אמא, איזו שאלה?! איזו שאלה?! את יכולה לבוא לחג בכיף'. אבל יש את הפיליפינית שהמבקשת השאירה אותה... הביאה אותה פעם ראשונה לחג, זה היה חג פסח. 'אמא , למה לא? בכיף...שולחן, תענוג'... אחר כך עוד פעם היא נסעה לאנגליה, לא יודע לאן, אני לא יודע..." (ראו: בעמ' 68 שורות 8-18 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

בנוסף המתנגד צירף תמונות מאירוע בר מצווה של בנו, בו נכחה האם המנוחה.

כמו כן העיד, כי פגש את המנוחה בסמוך לפטירתה בבית החולים: "ראיתי אותה ב-2014 אני חושב... הייתה חולה ממש, בבית חולים". (בעמ' 178 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

משנשאל המתנגד האם טיפל באם המנוחה בסוף ימיה, השיב:

ש. "במה אמא היתה חולה?

ת. סרטן היה לה.

ש. עזרת לטפל בה?

ת. למה, היא טיפלה בה?

ש. אני שואלת אותך אם אתה טיפלת? לא מה היא עשתה. זה העורך דין שלך ישאל אותה. אני שואלת אותך.

ת. לקחה את הכל אליה...

ש. לא, ולא טיפלת בה.

ש. איך אני אטפל בה? אני צריך לטפל בה?

ש. מה זאת אומרת?

ת. יש לה פיליפינית, איפה הפיליפינית שלה היתה?" (בעמ' 182 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

שלישית, מעיון בתצהירים עליהם חתמה המנוחה אצל עו"ד א' עולה, כי המנוחה התייחסה בגוף התצהירים לצוואה שערכה, ולא ציינה במסגרת התצהירים דבר לעניין השפעה בלתי הוגנת כלשהי מצד המבקשים, לעניין עריכת הצוואה.

עו"ד א' הגישה לתיק בית המשפט עותק מהתצהירים אותם ערכה עבור המנוחה ועליהם חתמה המנוחה. מדובר ב-2 תצהירים, האחד מיום 17.12.08, והשני מיום 23.12.08.

בסעיף 1 לתצהיר מיום 23.12.08 ציינה המנוחה:

"אני כתבתי צוואה לפני מספר שנים כאשר בצוואה ציויתי כי אוריש לאחר מותי את הבית שבבעלותי, הנמצא בגוש....לחלק מיורשי ילדי הרשומים בחלקים הבאים:

א. לבני המבקש הנושא ת"ז.... שני שלישים של הבית הנ"ל.

ב. ולביתי המבקשת הנושאת ת"ז ... שליש מהבית הנ"ל.

בסעיף 3 לתצהיר מיום 17.12.08 ציינה המנוחה: "אני החלטתי לערוך צוואה חדשה וביום 9.12.08 פניתי לעוה"ד ע' א', במשרדה הנמצא ברח' ...".

(ראו גם סעיפים 1,3 לתצהיר מיום 17.12.08).

דהיינו, המנוחה הייתה מודעת לכך שחתמה על צוואה, וכן הייתה מודעת למה שנכתב באותה הצוואה ולהשלכותיה, ושעה ששקלה לערוך צוואה חדשה, ניגשה לעו"ד א' בהתאם. לפיכך, גם אם המתנגד היה מוכיח כי בעת עריכת הצוואה בשנת 1996 התקיימה השפעה בלתי הוגנת (מה שלא הוכח כלל), הרי שהיה באפשרות המנוחה לבטל את הצוואה בשנים שלאחר מכן ולערוך צוואה חדשה, ככל והייתה מעוניינת בכך.

רביעית, התרשמתי כי אכן היה זה רצונה של המנוחה, נכון למועד עריכת הצוואה.

מהראיות שהונחו לפניי עולה כי בין המנוחה לבין המתנגד שררה מערכת יחסים מורכבת, אשר מתיישבת עם האמור בצוואה. מצאתי לקבל את גרסתם של המבקשים, שהייתה אמינה ועקבית, אודות מערכת היחסים העכורה ששררה בין המתנגד לבין הוריו במועד עריכת הצוואה בשנת 1996 ואף לאחר מכן. מצאתי כי בשל כך החליטה המנוחה להדיר את הבן המתנגד מהצוואה (ראו בין היתר: חקירת המבקש בעמ' 417 לפרוטוקול, בעמ' 472 שורות 16-17 לפרוטוקול, בעמ' 475 שורות 20-24 לפרוטוקול. חקירת המבקשת בעמ' 797 שורות 18-22 ובעמ' 798-799 לפרוטוקול מיום 21.9.23).

עדויות אלו מתיישבות עם תוכן הצוואה, כדלקמן: "בני – המתנגד ת.ז. ... לא מתנהג אלי בצורה נאותה ולכן לא ציוויתי חלק ברכושי".

כמו כן, עדותו של המבקש לעניין מערכת היחסים הקשה ששררה בין המתנגד לבין האב המנוח מתיישבת אף עם האמור בתצהירה של המנוחה שנערך ע"י עו"ד א', לפיו האב התנגד לכך שהמתנגד יירש חלק מהעיזבון (ראו סעיף 2 לתצהיר המנוחה מיום 17.12.08).

להשלמת התמונה יצוין, כי הצדדים טענו כי סיבה נוספת לכך שהמנוחה חילקה את עיזבונה באופן זה, נעוצה בסכום כסף שהמנוחה נטלה מחשבונו של המבקש בשנת 1982, והעבירה למתנגד ללא ידיעת המבקש, ואילו המתנגד לא החזיר למבקש חוב זה. הצדדים חלוקים בשלל סוגיות – האם אכן נלקח הסכום בפועל, האם החוב הוחזר או לא, וכן סוגיות נוספות סביב חוב זה. לא מצאתי כי יש צורך להכריע בענייננו בסוגיה האם אכן החוב הוחזר למבקש או לא, שכן המנוחה הבהירה באופן מפורש בצוואתה מדוע הדירה את המתנגד מצוואתה, ובשים לב לכך שמצאתי כי במועד עריכת הצוואה בשנת 1996 אכן היה זה רצונה של המנוחה לחלק את עיזבונה בהתאם לאמור בצוואה, כמפורט לעיל. מצאתי כי כל ההתנהלות שבין המתנגד לבן המבקש שהתקיימה לאחר פטירת המנוחה, והשיח שהתקיים ביניהם בעניין חלוקת הזכויות בדירה בניכוי החוב שנותר, הייתה לצרכי פשרה, שלמרבה הצער לא צלחה (ראו גם: עדות המבקש בעמ' 392 לפרוטוקול, וכן עדות עו"ד ע' בעמ' 739 שורות 18-19 לפרוטוקול מיום 29.11.22).

חמישית, עיקר טענותיו של המתנגד כלפי המבקשים, שלטענתו 'רימו' את המנוחה, נסבו סביב הסכם המתנה שנערך בשנת 2007, במסגרתו העבירה המנוחה את זכויותיה בדירה למבקשים ללא תמורה, ולא בנוגע לעריכת הצוואה שבנדון – שנערכה בשנת 1996. (ראו בין היתר: סעיפים 52-60 לתצהיר הבן המתנגד).

אף טענותיו באשר לשליטת המבקשים במנוחה, התייחסו להסכם המתנה, ולא לצוואה:

כך טען בסעיף 56 לתצהירו: "... הנתבעים שלטו על אמנו המנוחה, על גופה ועל נפשה, באופן שמנע ממנה כמעט לחלוטין להפעיל שיקול דעת עצמאי... ומשכך העברת זכויותיה להם ללא תמורה לכאורה בוצעה עת הייתה תלותה של האם המנוחה בנתבעים מוחלטת או ניכרת, והקנתה להם יכולת להחתימה על מסמכים, ללא בחינה או התנגדות ראויה מצידה".

גם בחקירתו, העיד המתנגד כי שוחח עם המנוחה במהלך שנת 2009 אודות 'התרמית', כאשר לטענתו המנוחה טענה כי המבקשים רימו אותה כשלקחו אותה לעו"ד פ' בשנת 2007 בעניין הסכם המתנה. המתנגד לא ציין כי המנוחה טענה לתרמית או השפעה בלתי הוגנת ביחס לצוואה שנערכה בשנת 1996 (ראו: עדות המתנגד בעמ' 111-112 לפרוטוקול מיום 27.6.21). לטענת המתנגד, הוא פנה באופן אקטיבי למנוחה והציע 'לטפל בכל הדברים האלה' אם רק תאמר מילה אחת. אולם לטענתו המנוחה אמרה לו: "איבני, עזוב, אני מפחדת מהם." משנשאל המתנגד מדוע לא הגיש בעקבות כך בקשה למינויו כאפוטרופוס או פנה בעניין למשטרת ישראל או לעובדת סוציאלית, התחמק ולא השיב תשובה ברורה (ראו: בעמ' 183-184 לפרוטוקול).

הטענה כי עורך הצוואה – עו"ד ט.ל - ייצג את המבקשים

לטענת המתנגד, המנוחה נלקחה על ידי המבקשים תוך השפעה בלתי הוגנת לעורך דין המייצג את המבקשים, שם נתבקשה לחתום על מסמך שנערך על ידי המבקשים. אף טענה זו יש לדחות.

אמנם בחקירתו של עו"ד ט.ל עלה, כי ייצג את המבקש בבקשה לרישום הערת אזהרה משנת 1988 (ראו בעמ' 273 לפרוטוקול מיום 28.6.21), ואולם עוד התברר בחקירה, כי עו"ד ט.ל ייצג בעסקה זו אף את המתנגד, שחתום אף הוא על המסמך יחד עם המבקש (ראו: בעמ' 296-298 לפרוטוקול מיום 28.6.21). בנוסף, המבקש העיד כי עו"ד ט.ל מעולם לא פגש אותו (ראו: בעמ' 348 לפרוטוקול מיום 29.6.21), וכי ערך הסכם מכר למתנגד ולמבקש (ראו: בעמ' 354 לפרוטוקול מיום 29.6.21).

עו"ד ט.ל לא זיהה מי מהצדדים (ראו בעמ' 255 לפרוטוקול מיום 28.6.21), ומחקירתו עלה כי ככל הנראה ייצג הן את המבקש והן את המתנגד בעניין ספציפי ובמשך פרק זמן קצוב, כך שלא מצאתי לקבל את טענת המתנגד כי מדובר בעו"ד מטעם המבקש.

יתרה מכך, אין חולק כי בעת עריכת הצוואה בעלה של המנוחה היה בין החיים והתגורר יחד עמה, בשעה שהמבקש התגורר בארה"ב ולא בקרבת המנוחה.

משנשאל הבן המבקש כיצד המנוחה 'הגיעה' לעורך דין ט.ל, השיב: "ט' זה עורך דין מאוד מוכר ב'ראשון' היה. ב'ראשון' בתקופה ההיא לא היו כל כך הרבה עורכי דין, ובאזור המזרח הוא היה הכי קרוב לבית שלהם". (בעמ' 357 שורות 9-13 לפרוטוקול מיום 29.6.21). כמו כן המבקש העיד כי הוא לא לקח את המנוחה לעו"ד ט.ל (בעמ' 366 לפרוטוקול). לפיכך, מצאתי לקבל את גרסת המבקשים כי המנוחה פנתה לעו"ד ט.ל מיוזמתה על מנת שיערוך את צוואתה, בהתאם לרצונה.

בנוסף, התרשמתי מעדותו של עו"ד ט.ל, כי ערך את הצוואה בהתאם לרצון המנוחה ולא פעל מטעם המבקשים. ראו עדותו בעניין זה:

"יכול להיות שיהיה מישהו שהוא נהנה בצוואה אצלך במשרד בזמן שאתה עורך צוואה או מחתים?

עו"ד ט.ל: לא. הסדר אצלי הוא כזה, שכשרושמים ועושים אצלי את הצוואה, אותו אדם נשאר.. לבד בחדר". (בעמ' 255).

...

"אני אין לי שום עניין בתוכן הצוואה. לא מעניין אותי למי כן נותנים ולמי לא נותנים, זה לא ענייני בכלל. מה זה ענייני? אני בכלל מתעסק עם זה?! באים ואומרים לי ככה, אני עושה מה שמבקשים ממני". (בעמ' 295-296 לפרוטוקול).

הטענה כי המנוחה לא קראה ולא כתבה בעברית – לפיכך לא הבינה על מה חתמה

לטענת המתנגד, יש לפסול את הצוואה הואיל ונכתבה בשפה העברית, שאינה מובנת למנוחה, והיא חתמה על המסמך מבלי שהבינה את תוכנו והשלכותיו. לטענתו, המנוחה לא ידעה לקרוא ולכתוב בעברית, ולפיכך לא הבינה את האמור בצוואה.

מצאתי כי יש לדחות טענה זאת.

ראשית, הנטל להוכיח טענה זו מוטל על המתנגד. המתנגד לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח זאת. לטענתו, השפה העברית כלל לא הייתה מובנת למנוחה (בעמ' 1 לכתב ההתנגדות). (ראו גם: בעמ' 86 שורות 16-19 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

אולם כחלק מהראיות שהונחו לפניי, צורפו תמלילים של שיחה שהתנהלה בין המנוחה לבין המתנגד והמבקש, וכן שיחה שהתנהלה בין המנוחה והמבקש. השיחות התנהלו כולן בשפה העברית, המנוחה לקחה בהן חלק בעברית ובאופן שוטף, ולא עלה כי למנוחה קיים קושי בהבנת השפה העברית (ראו: נספחים ז', ח' לתשובה להתנגדות).

חיזוק לכך ניתן למצוא בעדותה של גב' ד.ה, אחייניתה של המנוחה אשר הייתה עמה בקשר, והעידה כי המנוחה ".. ידעה לדבר עברית, ולא הייתה צריכה מתורגמנית בערבית" (בעמ' 768 לפרוטוקול מיום 29.11.22). אף המבקש העיד כי המנוחה התקשתה בכתיבה אולם ידעה לקרוא בשפה העברית (בעמ' 496 לפרוטוקול מיום 29.6.21).

אף עו"ד א' העידה כי ניהלה את השיחה עם המנוחה בשפה העברית. יתרה מכך, עו"ד א' הבהירה בחקירתה כי המנוחה "היא הבינה יפה מאוד את הדברים בעברית ש... אני הסברתי לה בע"פ..." (ראו: עדות עו"ד א' בעמ' 543 שורות 23-24 לפרוטוקול מיום 29.11.22).

להשלמת התמונה יצוין, כי בתצהיר עליו חתמה המנוחה בפני עו"ד א' נכתב כי המנוחה אינה יודעת לקרוא ולכתוב בעברית (סעיף 2 לתצהיר מיום 23.12.08), אולם הסעיף מתייחס למסמכים עליהם חתמה בשנת 2006 בנוגע להסכם המתנה, אולם לא צוין בתצהיר או בכל מסמך אחר עליו חתמה בפני עו"ד א' כי המנוחה לא הבינה את האמור בצוואה משנת 1996.

שנית, בתצהירים שנערכו על ידי עו"ד א' בשנת 2008 חזרה המנוחה על האמור בצוואה, והדבר מהווה חיזוק לכך שהמנוחה ידעה על מה חתמה ומה נכתב בצוואתה (ראו: סעיפים 1,3 לתצהיר מיום 17.12.08, וכן סעיפים 1,3 לתצהיר מיום 23.12.08).

כמו כן, בעדותה של עו"ד א' עלה כי כאשר המנוחה פנתה אליה בבקשה לשנות את צוואתה, המנוחה פירטה לעו"ד א' באופן ברור מה נרשם בצוואה משנת 1996. דהיינו, המנוחה הייתה מודעה לקיום הצוואה ולתוכנה. (ראו: עדות עו"ד א' בעמ' 539 לפרוטוקול מיום 29.11.22). בנוסף, עו"ד א' אישרה בחקירתה כי המנוחה הייתה מודעת היטב לצוואה ולמה שכתוב בה (ראו: בעמ' 590 לפרוטוקול מיום 29.11.22).

שלישית, גם אם היה מוכח לפניי כי המנוחה לא ידעה לקרוא בעברית, והדבר כאמור לא הוכח לפניי, בצוואה נכתב כי העדים הקריאו והסבירו למנוחה את הכתוב בצוואה וכי היא אישרה כי הבינה כל האמור בה.

בגוף הצוואה נכתב במפורש כי העדים "... מעידים כי המצווה בהיותה בדעה צלולה ומיושבת... חתמה על צוואה זו בנוכחותנו לאחר שהקראנו והסברנו לה הכתוב בה והיא אישרה לנו כי היא הבינה כל האמור בה ...". משמצאתי כי המנוחה הבינה את השפה העברית, הרי שלאחר שהצוואה הוקראה והוסברה לה, יש לדחות את הטענה כי המנוחה לא הבינה את האמור בצוואה.

התרשמתי אף מעדותו של עו"ד ט.ל עורך הצוואה, כי הסביר למנוחה את האמור בצוואה. ראו גם עדותו:

"הסדר אצלי הוא כזה, שאדם בא אלי קודם ואומר לי מה שהוא רוצה. אני לא מחתים אותו על הצוואה באותו יום. אני מכין את הצוואה, ואחרי כמה ימים הוא בא אלי לחתום, ואז אני מסביר לו את כל מה שכתוב, וחוזר על הצוואה וכל זה." (ראו בעמ' 254 לפרוטוקול מיום 28.6.21, ובעמ' 256-257 לפרוטוקול).

רביעית, אף המתנגד העיד בחקירתו כי למיטב ידיעתו המנוחה ידעה אודות הצוואה שבנדון, אך לטענתו התחרטה מאוחר יותר באשר למהות הציווי.

ראו עדות המתנגד:

ש. "... האם האמא ידעה או לא ידעה שיש צוואה קודמת? היא ידעה או לא ידעה שיש צוואה?

ת. אני חושב שהיא ידעה.

...

ש. אז היא ידעה שיש צוואה, והיא הבינה גם את החלוקה.

ת. זה יפה, אבל זכותה גם להתחרט אחר כך..." (ראו: בעמ' 115 שורות 11-25 לפרוטוקול מיום 27.6.21).

הטענה לפיה המנוחה חפצה לשנות את צוואתה

אין חולק בין הצדדים כי המנוחה לא ערכה צוואה נוספת, המבטלת את הצוואה שבנדון. אף לטענת הבן המתנגד, יש לבטל את הצוואה ולחלק את עיזבון המנוחה לפי דין (ראו: סעיף 38 לתצהיר המתנגד).

לטענת המתנגד, מהמסמכים עליהם חתמה המנוחה בפני עו"ד א' עולה כי המנוחה חפצה לערוך צוואה חדשה, במסגרתה תחלק את עיזבונה באופן שווה בין שלושת ילדיה.

עיון בתצהירים שנערכו על ידי עו"ד א', עליהם חתמה המנוחה, מעלה כי המנוחה אכן שקלה לשנות את צוואתה. בסעיף 3 לתצהיר מיום 23.12.08 נכתב כי החליטה לערוך צוואה חדשה, ובסעיף 8 לתצהיר נכתב כי בדעתה לחלק את עיזבונה באופן שווה בין שלושת ילדיה (ראו תצהירים שערכה המנוחה בפני עו"ד א', צורפו לתיק ביום 11.2.2019).

אולם, אף אם תתקבל עדותה של עו"ד א' כי המנוחה חפצה לשנות את צוואתה, אין חולק כי המנוחה לא עשתה כן וערכה צוואה חדשה ונוספת. לא מצאתי כי יש בתצהירים שנערכו, ובנסיבות שהתקיימו לאחר עריכתם, בהן נתבקשה עו"ד א' למסור את התצהירים לבאת כוחה של המנוחה ולא לעשות בהם שימוש, כדי לבטל את הצוואה שנערכה.

להלן נימוקיי:

ראשית, אף לטענת המתנגד, המנוחה התכוונה לשנות צוואתה, אולם "כוונתה זו לא יצאה אל הפועל" (סעיף 44 להתנגדות). לטענתו, הסיבה בגינה המנוחה לא ערכה צוואה חדשה היא מאחר שעו"ד א' הבהירה לה כי לפי אישור הזכויות אותו הוציאה, עולה כי הדירה אינה בבעלות המנוחה. גם בתצהירים שנערכו על ידי עו"ד א' עולה כי התצהירים נערכו מאחר והמנוחה גילתה כי לפי הסכם המתנה מיום 17.4.06, הזכויות בדירה אינן רשומות על שם המנוחה ולפיכך הדירה אינה חלק מעיזבונה.

ואולם, במסגרת הצוואה המנוחה ציוותה את מלוא רכושה למבקשים: הן את הזכויות בדירה וכן "כל הכספים, ניירות ערך או זכויות אחרות מכל סוג שהוא שיהיו רשומים בשמי או שייכים לי בכל בנק, קופת תגמולים..." (ראו: סעיף 2 לצוואה). לפיכך, אף אם הדירה כבר לא הייתה בבעלות המנוחה, הרי לא מן הנמנע כי היה למנוחה רכוש נוסף, ומכל מקום לא הוכח אחרת. עו"ד א' לא נתנה הסבר מניח את הדעת בחקירתה מדוע לא ערכה למנוחה צוואה חדשה המתייחסת לכלל רכושה, ככל וזה היה רצונה של המנוחה באותה העת, אלא ערכה תצהירים בלבד, שאינם מהווים תחליף לצוואה לפי חוק הירושה, תשכ"ה – 1965, ותקנותיו (ראו: בין היתר בעמ' 591 – 594 לפרוטוקול מיום 29.11.22), וכן בעמ' 621 לפרוטוקול).

משנשאלה עו"ד א' בחקירתה האם הציעה למנוחה לפנות למשטרת ישראל ככל והתרשמה כי נעשה דבר בניגוד לרצונה של המנוחה, השיבה בשלילה (בעמ' 601 לפרוטוקול).

יתרה מכך, גם אם הטיפול המשפטי של עו"ד א' להשבת הדירה לבעלותה של המנוחה היה צולח, הרי שכל עוד הצוואה משנת 1996 בתוקף ולא הושמדה או נערכה צוואה חדשה, הרי שלא היה בהשבת הדירה לבעלות המנוחה כדי לשנות את האמור בצוואה. עו"ד א' נשאלה בעניין זה בחקירתה, אולם לא השיבה תשובה מניחה את הדעת (ראו: בעמ' 649-650 לפרוטוקול, ובעמ' 658-660 לפרוטוקול מיום 29.11.22).

שנית, גם אם נניח לטובת המתנגד, כי המנוחה שקלה בשלב כלשהו לשנות את צוואתה ולצורך כך אף פנתה לעו"ד א', משלא השלימה את התהליך ולא ערכה צוואה חדשה, ומשביקשה לאחר מכן לקבל לידיה בחזרה את התצהירים עליהם חתמה ולא לעשות בהם כל שימוש, הרי שיש בהתנהלות זו של המנוחה כדי ללמד כי חזרה בה מרצונה לשנות את הצוואה.

שעה שהמנוחה הבהירה באופן ברור וכתוב את רצונה במסגרת הצוואה אותה ערכה, אין מקום לבטל את צוואתה בהתבסס על ההנחה שמא שינתה את דעתה, שעה שהמנוחה לא ערכה צוואה חדשה ולא נתנה ביטוי משפטי ברור וסופי לרצונה לשינוי באמצעות צוואה חדשה.

לא לחינם קובע חוק הירושה את הדרכים לביטול צוואה, ואין מקום לשנות מהקבוע בחוק, ובמיוחד מקום בו לא ברור די הצורך האם המנוחה אכן גמרה בדעתה לשנות צוואתה.

חיזוק לכך ניתן למצוא בראיות, לפיהן עו"ד א' הפסיקה את הטיפול המשפטי במנוחה בטרם זה הושלם, וזאת בהתאם לבקשתה של המנוחה, והשיבה למנוחה את התצהירים עליהם חתמה:

ביום 4.2.2009 שלחה עו"ד א' למנוחה מכתב, שכותרתו: "הפסקת טיפול משפטי ותשלום עבור השרות המשפטי, בירור זכויות במקרקעין לשם שינוי צואה וכתיבת צואה חדשה".

עו"ד א' ציינה בזמן אמת במכתבה בעניין המנוחה כי:

"מאחר ואני רואה כי הינך משנה גירסתך חדשים לבקרים וקיים עדיין חוב בלתי נפרע, החלטתי לסיים הטיפול בעניינך..." (סעיף 11 למכתב מיום 4.2.09).

דהיינו, אף עו"ד א' התרשמה בזמן אמת כי המנוחה משנה את דעתה, וכי לא מדובר ברצון ברור וסופי, ואף הפסיקה את הייצוג המשפטי של המנוחה. אין חולק כי המנוחה לא ערכה צוואה חדשה.

ביום 1.3.2009 מסרה עו"ד א' את התצהירים עליהם חתמה המנוחה, לעו"ד ממשרד פ' שייצגה באותה העת את המנוחה (ראו מכתב מיום 1.3.09, שכותרתו: "השבת מסמכים בסיום טיפול משפטי בעניין גב' ... ", צורף על ידי עו"ד א' לתיק ביום 11.2.2019).

עו"ד א' הבהירה בחקירתה כי המנוחה שכרה עו"ד אחרת וכי היא הפסיקה את הייצוג המשפטי (ראו: בעמ' 614 לפרוטוקול מיום 29.11.22). כמו כן העידה, כי מסרה את המסמכים בהתאם לבקשתה של המנוחה (ראו: בעמ' 727 לפרוטוקול).

יתרה מכך, עו"ד א' העידה בחקירתה, כי הפסיקה את הייצוג המשפטי של המנוחה לאחר שהתרשמה כי המנוחה שינתה את דעתה:

"אני לא יודעת מה המנוחה דיברה עם הבן המבקש. אולי זאת ה... זאת הסיבה שאני בכלל אמרתי לה 'בואי נפסיק', כי הרגשתי את השינוי ב... רגע שהלקוחה לא רוצה יותר לבוא וכן הלאה. מה יש לי בכלל להתערב בעניינים האלה? מה היא מדברת, מה היא לא מדברת. שינתה את דעתה, לא שינתה את דעתה". (ראו: עדות עו"ד א' בעמ' 637 שורות 11-18 לפרוטוקול מיום 29.11.22).

(ראו גם עדותה של עו"ד א' בעמ' 651 שורות 18-19 לפרוטוקול מיום 29.11.22, וכן עדותו של עו"ד ע' בעמ' 667 שורות 16-24 לפרוטוקול מיום 29.11.22).

שלישית, המבקשים צירפו תמלול הקלטה של שיחה שנערכה ביום 24.1.2009 בין המנוחה, המתנגד והמבקש. משיחה זו עולה בין היתר, כי המתנגד עמד מאחורי פנייתה של המנוחה לעו"ד א', וכי דרש כי המבקש יחזיר למנוחה את זכויותיה בדירה.

(ראו גם סעיף 1 למכתבה של עו"ד א' מיום 4.2.09, לפיו המנוחה ציינה בפני עו"ד א' כי המתנגד יממן את הטיפול המשפטי. בנוסף, ראו דברי המנוחה בתמלול הקלטה מיום 26.1.09 בעמ' 6: המתנגד הפעיל לחץ על אחותה של המנוחה גב' .., ובעקבות לחץ זה אחותה של המנוחה לקחה את המנוחה לעו"ד א', נספח ח' לתשובה להתנגדות).

עיון בתמלול השיחה שהתנהלה בין המבקש למנוחה עולה כי בסמוך לפני שעברה להתגורר בביתה של המבקשת בחודש אפריל 2009, המנוחה חשה מאוימת מהמתנגד ומתגובתו האפשרית (ראו: בעמ' 10 לשיחה מיום 26.1.09, נספח ח' לתגובה להתנגדות).

חיזוק לכך ניתן למצוא בראיות נוספות שהוצגו בפניי: המתנגד הודה בחקירתו כי שוחח עם המנוחה בעניין הדירה במהלך שנת 2009 (ראו: בעמ' 111-112 לפרוטוקול מיום 27.6.21). כמו כן הודה, כי מימן את הייצוג של המנוחה אצל עו"ד א', לכל הפחות בתחילת הדרך (ראו: עדות המתנגד כי שילם לעו"ד א' כ-7,000 ₪, בעמ' 164 לפרוטוקול מיום 27.6.21. כן עדותו בעמ' 168 לפרוטוקול. ראו גם: : סעיף 1 למכתבה של עו"ד א' למנוחה, מיום 4.2.2009: "...ציינת בפני כי בנך .. יממן את הטיפול המשפטי", וכן ראו עדותה של עו"ד א' בעמ' 626 לפרוטוקול). בנוסף, עו"ד א' העידה כי המתנגד הגיע באחת מהפעמים עם המנוחה למשרדה, ואילו עו"ד א' אסרה עליו להגיע (ראו: בעמ' 624 לפרוטוקול).

לפיכך, לא מן הנמנע כי המתנגד אכן הפעיל לחץ על המנוחה לפעול בעניין הצוואה ו/או השבת הזכויות בדירה על שמה, עד כי חשה מאוימת מהתנהלותו ומתגובותיו.

הסכם המתנה

משנקבע כי יש לדחות את ההתנגדות ולקיים את צוואת המנוחה, ובשים לב לכך שלפי צוואת המנוחה למתנגד אין חלק בעיזבונה, הרי שלמתנגד אין כל מעמד כדי לטעון כנגד הסכם המתנה שנערך עוד בחיי המנוחה, בין המנוחה לבין המבקשים, שהם יורשיה לפי הצוואה.

למעלה מן הצורך, אציין כי מהראיות שהונחו לפניי התרשמתי כי הסכם המתנה אשר הסתיים ברישום, נערך בהתאם לרצונה של המנוחה.

יוזכר כי לפי גרסת המתנגד, בשנת 2007 נערכה לכאורה עסקה בין המנוחה לבין המבקשים, לפיה העבירה המנוחה את זכויותיה בדירה למבקשים ללא תמורה, שעה שלא ידעה כלל שהוחתמה על מסמכים שונים לשם ביצוע עסקה זו. לטענתו, כוונת המנוחה הייתה לחתום על צוואה לחלוקת עיזבונה לשלושת ילדיה באופן שווה, אולם המבקשים רימו אותה וגרמו לה לחתום על מסמכים לצורך העברת זכויותיה בדירה אליהם ללא כל תמורה, בלי שהבינה כי על מסמכים אלו היא חותמת.

לעומת זאת, לפי גרסת המבקשים, בשנת 2005 המתנגד נתקל בקשיים כלכליים עת בנה את ביתו, והציע לאם המנוחה לעבור להתגורר בביתו ודרש ממנה למכור את ביתה על מנת לממן את השלמת הבניה של ביתו. כאשר האם סירבה, החל המתנגד לצרוח, להטריד ולאיים על המנוחה. לפיכך, החליטה האם המנוחה להעביר את זכויותיה בדירה על שם המבקשים בהתאם לחלקם בצוואה עוד בחייה, תוך שמירה על זכויותיה להמשיך ולהתגורר בדירה זו עד לאחרית ימיה.

לאחר עיון בראיות שהונחו לפניי מצאתי להעדיף את גרסת המבקשים לעניין נסיבות חתימת המנוחה על הסכם המתנה.

ראשית, הסכם המתנה תואם את האמור בצוואה, לפיו הזכויות בדירה יחולקו בין המבקשים בלבד: 2/3 למבקש ו-1/3 למבקשת, ויש בכך כדי לחזק את הטענה כי זה היה רצונה של המנוחה, וכי ביקשה לממש את צוואתה, בכל הנוגע לדירתה, עוד בחייה.

שנית, המנוחה חתמה על הסכם המתנה, על תצהיר ועל כל המסמכים הנדרשים, תוך שהיא שומרת על זכויותיה להמשיך להתגורר בדירה עד לאחרית ימיה. המתנה הושלמה ברישום, לרבות רישום הערת אזהרה לטובת המנוחה.

במסגרת הסכם המתנה שמרה המנוחה על זכויותיה להמשיך ולהתגורר בדירה עד לאחרית ימיה. לפיכך, התנתה המנוחה את העברת זכויותיה בדירה ע"ש המבקשים בשני תנאים:

1. כי המנוחה תהא רשאית להתגורר בדירה כל ימי חייה

2. באם המנוחה תבחר ו/או תאלץ להתגורר במקום אחר, כל ההכנסות מהדירה יהיו שייכות למנוחה למשך כל ימי חייה. (ראו: סעיף 2 להסכם המתנה).

   כמו כן נקבע כי "מוסכם כי במועד רישום הזכויות בנכס המקרקעין על שם המבקשים על פי הסכם זה, תרשם לטובת המנוחה הערת אזהרה בגין התנאים המפורטים בסעיף 2 לעיל." (ראו: סעיף 3 להסכם המתנה).

   על הסכם המתנה חתומים המבקשים והמנוחה. ביום 17.4.2006 המנוחה חתמה על תצהיר בהתאם להסכם המתנה.

   הצדדים פעלו לקיום הסכם המתנה: בוצע רישום של הזכויות בדירה על שם המבקשים בלשכת רישום המקרקעין, וכן נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת המנוחה, כדי לשמור על זכויותיה.

    

שלישית, ההסכם נערך בסמוך לאחר שהמנוחה הגישה תלונה למשטרת ישראל כנגד המתנגד בגין איומים כלפיה.

ביום 9.12.2005 הגישה המנוחה למשטרת ישראל תלונה כנגד המתנגד בגין איומים. משטרת ישראל אמנם החליטה שלא להעמיד לדין את המתנגד, אולם צוין כי החשוד הוזהר (ראו: נספח ט' לתגובה להתנגדות). עצם העובדה כי המנוחה פנתה למשטרת ישראל והגישה תלונה כנגד המתנגד מחזקת את גרסת המבקשים כי המנוחה חשה באותה העת מאוימת על ידי המתנגד, ולפיכך החליטה לפעול להעברת זכויותיה בדירה על שם המבקשים, וזאת תוך שמירה על זכויותיה להמשיך ולהתגורר בדירה עד לאחרית ימיה. (ראו גם: עדות המבקש בעניין הלחצים שהפעיל המתנגד על האם המנוחה למכירת דירתה, בעמ' 484 שורות 14-21 לפרוטוקול, וכן בעמ' 513 לפרוטוקול מיום 29.6.21).

רביעית, במועד עריכת הסכם המתנה המנוחה התגוררה בביתה, ואילו המבקש התגורר בארה"ב. אף לטענת המתנגד, הוא היה בקשר במהלך השנים עם המנוחה כך שככל והמבקשים היו לוחצים עליה לחתום על הסכם המתנה בניגוד לרצונה, היה באפשרותה לפנות אליו בסמוך לאחר חתימתה.

חמישית, המבקשים צירפו תמלול הקלטה של שיחה שנערכה ביום 24.1.2009 בה השתתפו המנוחה, המתנגד והמבקש. במסגרת השיחה, המנוחה סתרה את טענותיו של המתנגד לפיהן המבקשים רימו אותה. המנוחה חזרה מספר פעמים, הדגישה והבהירה כי לא העבירה את זכויותיה בדירה על שם המבקשים במרמה, וכי המבקשים לא רימו אותה (ראו: תמליל השיחה מיום 24.1.09, נספח ז' לתגובה להתנגדות).

שישית, גם לטענת המתנגד, המנוחה בחרה לבסוף, מסיבותיה שלה, שלא לפעול באמצעות עו"ד א' לביטול הסכם המתנה (ראו: סעיף 39 לתצהיר המתנגד).

לסיכום חלק זה: בשים לב להחלטתי לפיה יש ליתן צו לקיום צוואת המנוחה, ובשים לב לכך כי לפי האמור בצוואה הבן המתנגד אינו יורש של עיזבון המנוחה, הרי שלבן המתנגד אין כל מעמד להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי בעניין רכושה הנטען של המנוחה, ומשכך יש למחוק את תביעתו.

למעלה מן הצורך, אף לא מצאתי כי עלה בידי המתנגד להוכיח כי יש לבטל את הסכם המתנה.

הטענה בעניין זכויותיו של האב המנוח בדירה:

משאין חולק כי הזכויות בדירה היו רשומות באופן מלא על שם המנוחה (ראו גם עדות המתנגד בעמ' 46 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 27.6.21), ומשלא הוגשה כל תביעה בעניין זכויותיו של המנוח בדירה, אין לפניי כל מסגרת דיונית לדון בטענה זו. משכך, אף לא מצאתי צורך לדון בטענת המבקשים להתיישנות.

למעלה מן הצורך יצוין, כי במסגרת התביעה למתן סעד הצהרתי שהגיש המתנגד בעניין הסכם המתנה, טען המתנגד כי הדירה הייתה בבעלות המנוחה, וכי המנוחה ירשה את כל חלקו של האב המנוח, "לרבות את מלוא הזכויות בדירה בה התגוררו בני הזוג", וכי "המנוחה הייתה רשומה אפוא כבעלת הזכויות היחידה בדירה". (ראו: סעיף 2 לכתב התביעה שהגיש המתנגד בתיק 35861-09-17).

עוד יצוין, כי בתצהירים עליהם חתמה המנוחה לפני עו"ד א' נכתב, כי הצוואה נערכה שעה שהאב היה בין החיים, וכי האב התנגד לכך שהמתנגד יזכה בחלק מהירושה (ראו: סעיפים 1,2 לתצהיר המנוחה מיום 17.12.08 שנערך ע"י עו"ד א').

לסיכום

ההתנגדות למתן צו קיום הצוואה (ת"ע 17301-04-18) – נדחית.

הבקשה למתן צו קיום צוואה (ת"ע 17256-04-18) – מתקבלת.

בשים לב להחלטתי כי יש ליתן צו לקיום צוואת המנוחה, והואיל ולפי האמור בצוואה המתנגד אינו יורש של עיזבון המנוחה, הרי שלמתנגד אין כל מעמד להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי בעניין רכושה הנטען של המנוחה. לפיכך אני מורה על מחיקת התביעה למתן סעד הצהרתי (תמ"ש 35861-09-17).

המתנגד יישא בתשלום הוצאות המבקשים בסך 30,000 ₪ (סה"כ), שישולמו תוך 30 יום מהיום.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.

תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיקים שבכותרת.

ניתן היום, י"ט אייר תשפ"ו, 06 מאי 2026, בהעדר הצדדים.