פנינג נ' עיריית הרצליה

פסק דין

רקע כללי

ביום 5/8/11 פנה התובע לנתבעת בבקשה לקבלת אישור לרשם המקרקעין על פי סעיף 324 לפקודת העיריות וזאת לצורך העברת בעלות בשליש ממגרש הנמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת.

ביום 12/9/12 נמסר לתובע על ידי מנהלת מדור היטלים בעירייה כי דרישתו מחייבת גם תשלום בגין שני השלישים האחרים של המגרש בגינם לא ביקש התובע אישור.

התובע ערער על דרישה זו בשיחת טלפון מיום 23/9/12 ובתכתובות מיילים החל מיום 22/9/12 עם מנהל הכנסות העירייה, מר שלומי אסולין.

ביום 9/10/12 הגיש התובע תביעה זו. לאחר הגשת התביעה התבשר התובע ביום 22/10/12 על ידי מנהלת מחלקת הגבייה של העירייה, הגברת אהובה אטס, כי דרישת התשלום בוטלה.

התובע הביע רצון למחוק את התביעה כנגד תשלום החזר הוצאות הגשת התביעה אך הנתבעת סירבה. משכך, התובע ביטל את דרישתו לפיצוי בגין הפרשי ההיטלים ונותר עם דרישתו להחזר הוצאות, שהן למעשה המחלוקת שנותרה בתיק זה.

טענות הצדדים

הנתבעת מודה כי דרישת התשלום נעשתה בשגגה. הנתבעת מוסיפה כי התובע לא שילם כל תשלום ביתר ודרישות התשלום בגין יתרת הזכויות בחלקה בוטלו ולפיכך אין כל מקום לתביעה דנן.

התובע מצידו טוען כי הודעת ביטול הדרישה נמסרה לו ביום 22/10/12 בשיחת טלפון, לאחר הגשת התביעה. לטענתו, אותה הדרישה עבור שני שליש החלקה היא זו שכפתה עליו להגיש את התביעה.

התובע טוען כי לא מדובר בשגגה אלא הדרישות הוגשו בכוונה תחילה, במודע ומסתמך על שיחות והתכתבויות במייל עם נציגי הנתבעת.

בדיון שנערך נכח נציג הנתבעת מר שלומי אסולין אשר עימו התכתב התובע בנוגע לדרישות התשלום ביתר. נציג הנתבעת טען כי התשובה שניתנה במייל הינה מענה כללי מבלי לדעת את פרטי המקרה הספציפי: "אני עונה תשובה עקרונית ולא תשובה מתוך בירור מעמיק, אם כך אצטרך לבטל את כל המחלקה, ולענות לכל תושבי הרצליה".

מעבר לכך עולה מדבריו כי לתובע לא ניתנה תשובה סופית לגבי דרישת התשלום וכי העניין היה בבדיקה: "מבדיקות שערכה העירייה חל היטל תיעול על החלקה בכללותה, והופקה דרישת תשלום, משטען התובע לעניין חלקו בחלקה ושדרישת התשלום יצאה לכל החלקה, וכשנמצא שניתן לא לבטל את החיוב אלא לדחות את מועד החיוב לבקשת אישור לרשם המקרקעין על יתר החלקים בחלקה, אז בעצם יחול תיעול מחדש. בין לבין, התובע הגיש תביעה".

נציג הנתבעת טוען כי לו תוגש תביעה על כל פנייה שתיבדק וטרם ניתן בה מענה אז ייווצר מצב בלתי אפשרי בו הרשויות יחויבו במימון תביעות הציבור, וכלשונו: "אם כל אדם שישלח לרשות ציבורית פנייה והיא תידון ותיבדק ובין לבין יגיש לביהמ"ש תביעות, אז נמצא שהרשויות הציבוריות בישראל יצטרכו לממן כל מיני פניות לציבור במקום לתת שירות".

לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת הצדדים סבורני כי לא היה מקום להגיש תביעה זו מלכתחילה. תביעה זו אין לה כל יסוד באשר התובע לא שילם כלל את ההפרש בגין ההיטלים כפי שהוא טוען ולמעשה אין בה אלא מעין הקדמת תרופה למכה ובבחינת ביצה שטרם נולדה.

התובע שמע לראשונה על ביטול דרישת התשלום בשיחת טלפון מיום 22/10/12 וזאת על אף שהנתבעת שלחה מכתב הנושא את התאריך 9/10/12 אשר מורה על דחיית החיוב. ביום זה כאמור הוגשה התביעה. לטענת התובע מכתב זה הגיע לידיו רק ביום 24/10/12 ולו היה נשלח מוקדם יותר היה מביא לביטול הגשת התביעה.

יחד עם זאת, אין חולק כי התובע לא שילם בסופו של דבר את ההפרש בהיטל שלגביו הוא טוען כי חויב שלא כדין. הוא שילם רק את בגין השליש עליו הוא אינו חולק ותשלום זה הוא עשה ביום 19.9.12 ובאותו היום אף הונפק האישור לרשם המקרקעין, כפי העולה מנספחי כתב ההגנה. דא עקא שאת את התביעה הגיש ביום 9.10.12 בנסיבות שבהן לא היתה לא עילה לעשות כן, וצודקת הנתבעת בטענתה כי למעשה דורש התובע "השבה" או פיצוי בגין תשלום שלא שולם כלל.

לכל היותר, אילו בתאריך עתידי תתעורר מחלוקת בין התובע לבין הנתבעת באשר לתשלום היטל בגין יתרת השטח, או אז ניתן יהיה לעורר את השאלה, כאשר היא תהא אקטואלית ורלבנטית ובהליך המתאים. אך הגשת תביעה במסווה של השבה או פיצוי, כאשר אין כל עילה משפטית ועובדתית לעשות כן, אינה במקומה. בנסיבות אלו, סבורני כי לתובע לא היתה כל עילה לתביעה במועד הגשת התביעה וראוי היה כי לא היתה מוגשת כלל, ובפרט שכמעט שלושה שבועות עובר להגשת כתב התביעה קיבל את האישור המיוחל לרשם המקרקעין ולא נדרש לשלם דבר מעבר למה שהיה צריך לשלם לפי בקשתו. מעבר לכך, אף התחשיב שהציג התובע בתביעתו הינו תחשיב לא מפורט ולא ברור, וגם מטעם זה דין התביעה להדחות.

כלל הוא כי אין מקום למתן פסק דין כספי הצופה פני עתיד, שכן עילת התביעה מתגבשת ביום הגשתה, וברור כי במועד הגשת תביעה זו לא נדרש התובע לשלם מעבר למה שהיה צריך לשלם, לפי שיטתו. רק אם היה משלם התובע את מלוא דרישת ההיטל ולאחר הגשת התביעה היתה מבטלת הנתבעת את הדרישה ביחס לשני השליש הנותרים, היה מקום לדון בשאלת ההוצאות. בנסיבות אלו לא מצאתי כי יש יסוד לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין ההוצאות הכרוכות בתביעה זו, אשר הוגשה, כאמור, ללא עילה.

לאור כל אלו אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ₪ בתוך 30 יום מהיום.