פנחסוב ואח' נ' בן אנטוניוס בולוס ואח'

החלטה

1. בקשה שהגישה הנתבעת 6 (כלל חברה לביטוח להלן "כלל")) לסילוק התביעה נגדה על הסף, וכנגדה בקשה מאוחרת לה, של התובעים לתקן תביעתם על דרך הכללת טענות נוספות כנגד כלל.

2. התובעים התקשרו עם חברה קבלנית (להלן החברה") , בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ, לרכישת דירה בפרויקט פנינת הים בעכו (מדובר על מה שהיה אמור להיות מגדל מגורים בן 33 קומות). הסכם המכר בין הצדדים (להלן "ההסכם") נחתם ביום 23.5.02 בתמורה של 1,247,436 ש"ח. הנתבעים 1-5 הנם מי שהיו נושאי משרה או בעלי מניות בחברה. הנתבעים 7 ו 8 הם בהתאמה עוה"ד שטיפל בעסקת המכר מטעם החברה, ומי שהיה אז עו"ד שכיר שעבד במשרדו.

3. כלל, הנתבעת 6, היא מי שעד שלב מסוים ספקה בטוחות לרוכשים בפרויקט, על פי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (להלן "החוק"). סוג הבטוחה שסיפקה כלל לרוכשים הנה על פי סע' 2(2) לחוק – פוליסת ביטוח.

4. התובעים טוענים שלא היו מיוצגים ולא קבלו הסבר נאות לגבי חלופות הבטוחות שלפי החוק, כפי נוסחו אז. הם לא קבלו בטוחה לפי החוק, למרות שהיו זכאים לכך על פי החוק, בין היתר היות ושלמו במועדים שונים סכומים שעלו כדי סך מצטבר של 653,130 ₪, על חשבון התמורה המוסכמת. הסכומים ששלמו התובעים פורטו בסע' 13 לכתב התביעה.

החברה קרסה ובנית הפרויקט לא הושלמה. מפרטת התביעה שכבר ב 18.7.02 , פחות מחודשיים מיום חתימת ההסכם עם התובעים, מונה לה מפרק זמני. לטובת התובעים נרשמה הערת אזהרה אך כמפורט בתביעה זו היתה חסרת ערך הואיל וזכויות החברה במקרקעי הפרויקט היו משועבדות לגופים שונים , בהם כלל. ב 6.3.03 ניתן בביהמ"ש המחוזי צו לפירוק החברה ומונה לה מנהל מיוחד. בספטמבר אותה שנה ניתן צו שמכוחו הפך המנהל המיוחד למפרק. למיטב ידיעת התובעים לא הועברו כספי הרוכשים השונים , לרבות כספי התמורה ששלמו הם עצמם, לחשבון ליווי סגור; אלא החברה עשתה בהם שימוש לצרכים שונים שאינם נוגעים לפרויקט.

5. אין חולק כי כלל הפסיקה להנפיק בטוחות, כלומר פוליסות, להבטחת השקעות הרוכשים, במועד מוקדם למועד ההתקשרות עם התובעים. בהתאם כאמור, לא זכו גם התובעים לבטוחה זו. בכתב התביעה נטען כלפי כלל שהסיבה להפסקה של הנפקת הפוליסות היתה ידיעה או למצער חשד כבד של כלל, שהחברה מוסיפה למכור דירות בלא שכספי הרוכשים הופקדו בחשבון ליווי ובלא הנפקת בטחות נדרשות לרוכשים. עילת התביעה הנטענת כלפי כלל בכתב התביעה המקורי נסמכת על טענה עובדתית שכלל, חרף ידיעתה או חשדה זה שהניע אותה להפסיק התקשרותה בפרויקט, לא פעלה על מנת להזהיר רוכשי דירות עתידיים לרבות על דרך הגשת תלונה לרשם הקבלנים או למשטרה, או על דרך פרסום, אלא דאגה רק להשבת כספים המגיעים לה בשל העמדת בטוחות לרוכשי הדירות. כאשר לו פעלה כך היתה נמנעת ההתקשרות של התובעים עם החברה.

התובעים טוענים עוד שכלל נתנה ליווי פיננסי לפרויקט, והפרה חובותיה ככזו כלפי רוכשי הדירות, בהם התובעים, בכך שלא דאגה לכלול בהסכם עם החברה מנגנון שיאפשר לה לפקח על פרויקט להבטיח את תזרים המזומנים של הרוכשים וייעודו לצרכי הפרויקט באופן שימנע "זליגה" של מקורות המימון של הפרויקט לצרכים של החברה שאינם נוגעים לפרויקט.

6. כלל מצדה מפנה בבקשתה לכך שאכן חדלה להעניק בטוחות לרוכשי הדירות בדמות פוליסות עוד בנובמבר 2011 – חצי שנה עובר למועד ההסכם ממאי 2002 שבין התובעים לחברה. וכי הבטוחה אותה התחייבה החברה להעניק לתובעים הנה בכלל ערבות בנקאית, בהתאם לסע' 2(1) לחוק, כאמור בסע' 14 להסכם, ולא פוליסת ביטוח.

טענות ההתיישנות של כלל

7. כלל מפנה לתקופת ההתיישנות בת 3 השנים הקבועה בסע' 31 לחוק חוזה הביטוח. ואולם הטענות כלפי כלל אינן טענות ביטוחיות הנסמכות על עילת תביעה שמכוח חוק חוזה הביטוח. אין טענה הנסמכת על כיסוי ביטוחי או חבות לפי פוליסה – שכלל לא הונפקה כאמור. לכן אין רלבנטיות לסע' 31 לחוק חוזה הביטוח. ודוק: יטען הטוען שמצבם של התובעים לענין ההתיישנות אינו אמור להיות טוב מזה בו היו ניצבים לו הנפיקה כלל פוליסה. אלא שגם טענה זו אינה מדויקת, שכן יכול וזה היה המצב (ואני נוטה לדעה זו) לו הטענה לאשורה כלפי כלל היתה שחלה עליה חובה להנפיק פוליסה, והיא הפרה חובה זו. אלא שגם זו אינה טענה מבין הטענות שנטענו כלפי כלל. שעניינן בהפרת חובות התרעה וגלוי של מי שנטען שנתן לווי פיננסי לפרויקט, וכן אי נקיטת אמצעים שהיו מונעים הנזק לתובעים כגון החרמת כתב ערבות. אני דוחה הטענה בדבר תקופת התיישנות בת 3 שנים.

8. כלל טוענת שגם אם תדחה הטענה בדבר תקופת ההתיישנות המקוצרת בת 3 השנים, הרי שאז תחול תקופת ההתיישנות בת 7 השנים הקבועה בסע' 5(1) לחוק ההתיישנות. אלא שמרוץ ההתיישנות לשיטת כלל, על פי הילוכה של התביעה, צריך שיחל מנובמבר 2001 עת חדלה להנפיק פוליסות הביטוח לרוכשים בפרויקט. שהרי אז כביכול קמה חובתה להתריע בפני הרשויות או שאז הפרה כביכול חובות הפיקוח שלה כמי שספקה לווי פיננסי לפרויקט (טענות המוכחשות על ידה לגופן מכל וכל). ואלו התביעה הוגשה ב 19.5.09 ומכאן שהתיישנה, שכן חלפו למעלה מ 7 שנים מאז החל מרוץ ההתיישנות. כלל מציינת שהפוליסה האחרונה לפרויקט הונפקה ב 8.11.01 ובאותו חודש הודיעה לחברה על הקפאת הנפקת הפוליסות, במכתב מיום 28.11.01 (המכתב צורף) .

כלל הפנתה ב"כ החברה באותו מכתב לסע' 13.21 להסכם שיפוי שבינה לבין החברה. במכתבה טענה שאותו סע' מעגן זכותה להשעות הנפקת הפוליסות.

9. לשם הנוחיות – להלן הלו"ז הרלבנטי:

נובמבר 2001 – כלל מודיעה לחברה על הפסקת הנפקת הפוליסות להבטחת השקעת הרוכשים בפרויקט.

23.5.02 – התובעים מתקשרים בהסכם מכר עם החברה. הבטוחה הרלבנטית הנזכרת בהסכם הנה ערבות בנקאית, אלא שהחברה לא מספקת הבטוחה.

18.7.02 – מינוי מפרק זמני לחברה.

19.5.09 – הגשת התביעה.

10. סילוק על הסף ייעשה רק לעתים נדירות, כאשר ברור שאין לה לתביעה מזור, אפילו נכונות העובדות הנטענות בה. הדבר נכון גם ביחס לטענת ההתיישנות. אם יש צורך לקיים בירור עובדתי כדי להכריע בטענת ההתיישנות הרי ענין זה כשלעצמו מצדיק לדחות טענת ההתיישנות כעילת סף, ובירור הטענה ייערך אז לרוב בגדרו של ההליך העיקרי: אם כי במקרה המתאים ניתן להורות על פיצול דיוני, כך שקודם יערך הבירור עובדתי הנצרך להכרעה אך בטענת ההתיישנות ותינתן החלטה בענין זה קודם לבירור ההליך לגופו. במקרה זה לנוכח ריבוי הצדדים לא יהא זה יעיל לפצל הדיון באופן זה אך כלפי כלל, הדבר אף לא התבקש, והבקשה הוגשה כאמור כבקשה לסילוק על הסף. משכך, הנחת העבודה לצורך הכרעה בבקשה בלבד ולא מעבר, צריכה להיות שתוכחנה העובדות הנטענות בתביעה. הנחה זו תנחה אותי.

יש ממש בתגובת התובעים בסע' 4.2.2 שגם אם נניח שמרוץ ההתיישנות מתחיל כטענת כלל בנובמבר 2001 , עת הפסיקה להנפיק הפוליסות לרוכשים, הרי שיש לבחון את תחולת סע' 8 לחוק ההתיישנות הדן בהתיישנות שלא מדעת. בשלב זה לא הומחש שהתובעים ידעו או אף היו צריכים לדעת בסבירות שכלל הפסיקה להנפיק פוליסות לפרויקט בנובמבר 2001. הרי אחת הטענות המופנות כלפי כלל הנה שלא פעלה בכל דרך שהיה בה כדי להביא לידיעת רוכשים עתידיים שהנפיקה פוליסות וחדלה מעשות כן בנובמבר 2001. ההודעה על הפסקת ההנפקה ניתנה לחברה בלבד.