פנדריך נ' מעריב - הוצאת מודיעין בעמ ואח'

החלטה

בעניין: בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים 2 ו-3, תשובה לבקשה,

ובקשה לסילוק על הסף

לאחר הדיון שהתקיים בבית המשפט, בו שמעתי את התובע והנתבעים 2 ו-3 ועיינתי בבקשה לחייב בערובה להוצאות ובתגובת התובע ועיינתי שנית בכל כתבי בי-הדין, סבורני, כי יש מקום לסלק תביעה זו ללא צורך בהתדיינות נוספת.

טרונייתו של התובע היא, כי המבקשת 3, הכתבת הגב' מיטל שפסה, כתבה עליו בכתבה שהתפרסמה בעיתון "זמן חיפה" אשר הופץ בזמנו עם העיתון "מעריב", כי הוא "ברח מראיון", וכי "נמלט כל עוד נפשו בו", ובכך עוולה כלפיו עוולה, על פי חוק איסור לשון הרע.

הנתבע 2 היה בזמנוֹ עורך העיתון.

הכתבה פורסמה ב26.3.2004 . התביעה הוגשה ביום 21.3.2011 .

לא מיוחסים לכתבת או לנתבעים האחרים ביטויים אחרים המהווים את לשון הרע, לדעתו של התובע.

התובע טען, כי תיאור זה אינו נכון, אלא הוא עזב את המקום בכעס, לאחר שהכתבת שאלה אותו שאלות אישיות במקום שאלות ענייניות בפרשה, אותה, לדעתו, חשף. המקום – בית קפה בו נקבע ריאיון בין הכתבת לתובע, בעקבות אותה פרשה – עניינים שונים הקשורים למאבקו של התובע בבית הדין הרבני בחיפה.

התובע טען, כי העיתון אכן פרסם את תגובתו, אך לא בהתאם לסעיף 11 לחוק: היא לא הייתה במקום, במידה ובהבלטה, כפי שפורסמה, והיות והיה בביטויים אלו משום לשון הרע, הגישו בקשה לסילוק על הסף, מן הנימוקים המפורטים בה, שעיקרם: "לא הייתה לשון הרע. מדובר בזוטי דברים. התביעה הוגשה על סף תקופת ההתיישנות", ולא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב.

דיון:

הביטויים נשוא התביעה הם חלק קטן מכתבה גדולה שכותרתהּ "רב עם רב", ובה יש סקירה של הסכסוך בין התובע לבין בית הדין הרבני בחיפה. הכתבה משתרעת על פני שני עמודי עיתון, בהם גם מפורסמת תמונתו של התובע. הפסקה בה מתואר התובע כ"נמלט על נפשו", וכותרת ממנה "ברח מראיון" מהווה חלק קטן למדי בכתבה כולה – 5 שורות וכותרת מתוך עשרות שורות, כאמור על פני שני עמודים.

הכתבה בכללותהּ מתארת את התובע כאדם העומד על עקרונותיו, ומנסה ללחום באומץ לדעתו במתחולל לרעה בבית הדין הרבני בחיפה.

התביעה הוגשה ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות ואין צורך להבהיר, כי מדובר בשיהוי כה קיצוני, עד כי מוצדק לראותו כתקופת התיישנות.

בנוסף וזה העיקר ,המבחן לפירוש ביטוי כמהווה לשון הרע או לאו הוא מבחן אוביקטיבי. אין הוא מתמצה בתחושת העלבון הסוביקטיבית של האדם, ואין חשיבות בפועל למי שקורא את הדברים, אלא מהי המשמעות, לדעת בית המשפט, שהקורא הסביר היה מייחס למילים (ר' ע"א 240/86 תומרקין נ' העדני פד"י מ"ג (2) עמ' 334 ר' ע"ע 337-338).

הלכה זו חזרה ונשנתה בפסקי הדין הדנים בחוק איסור לשון הרע.

התובע עזב את המקום, ואף בכעס, על פי דבריו הוא. ייתכן וניתן היה להשתמש בביטוי אחר, אך תיאור העזיבה כבריחה או הימלטות על נפשו – הוא תיאור ציורי, וניסיון להשתמש בשפה מליצית יותר, כנהוג בכתיבה, של עזיבת המקום.

אין בכך לשון הרע. זה לא ביטוי שיגרום לאנשים לבזות את התובע, או להשפילו, או לעורר שנאה כלפיו. בריחה אינה דבר לא לגיטימי. ישנם מצבים בהם הבריחה היא כורח הנסיבות, ואיש לא יגונה על כך.

יתר על כן, גם אם היה נקבע, שיש בכך לשון הרע, הרי מדובר ב"זוטי דברים", שלא הפריעו לתובע קרוב ל-7 שנים. הביטוי "זוטי דברים" אינו ביטוי של זלזול, חס וחלילה, אלא מורה דרך באילו עניינים יעסוק בית המשפט ובמה יעסוק, שמא עיסוק בזוטי דברים יבוא על חשבון דברים של ממש, ואף יעורר את יצר ההתדיינות (י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, ג' טדסקי, עורך (ירושלים תשל"ז – 1977, ע"ע 338), כפי שמצוטט בפסק הדין של כב' השופט שחם ב-ת"א (י-ם )18471/08 טיסית מרדכי נ' אלון נועה( 9.9.2009).

כב' השופט שחם כתב, ובכל הכבוד הראוי ,אני מצטרפת לדעתו, כי גם לחלוף הזמן יש משקל ממשי בבחינת השאלה האם מדובר בעניין של מה בכך, וכאשר מדובר בפרסום ישן כל כך, והתובע לא גילה בו עניין, אין תכלית וטעם לבקש סעד מבית המשפט.