פלשיניסקי נ' סבח ואח'

פסק דין

בפני תביעתה של התובעת, לפיצוי בגין נזקים ו/או הפסדים שעל פי הנטען נגרמו לה, בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 13/10/2012, במתחם "ביג" בבאר-שבע, במסגרתה התנגשו רכבה, שהיה נהוג באותה עת על ידי בעלה, מר פלשינסקי רון, ורכבה של הנתבעת מס' 2, שהיה נהוג באותה עת על ידי הנתבע מס' 1.

המחלוקת העובדתית בין הצדדים באשר לאופן קרות התאונה היא פשוטה:

בעלה של התובע טוען, כי בעת שנסע ישר בנתיב נסיעתו, ברח' חיל ההנדסה בבאר-שבע, סטה רכבם של הנתבעים, שביקש לפנות שמאלה לחניית מרכז הקניות "טיב טעם" והתנגש ברכבה של התובעת.

הנתבע מס' 1 טוען, כי בעת שביקש לפנות שמאלה, לחניית מרכז הקניות "טיב טעם" כאמור, חסם רכב שלישי, אשר החל בנסיעה לאחור, את נתיב נסיעתו, ולפיכך, רכב הנתבעים עמד במקום, בעצירה מוחלטת. בשלב זה, לטענת הנתבעים, הגיח רכב התובעת שנסע בנתיב הנגדי, המשיך בנסיעה תוך התעלמות מרכב הנתבעים, והתנגש ברכבם.

לאחר ששמעתי את עדויות העדים מטעם הצדדים, ועיינתי בכתבי טענותיהם, על נספחיהם, ובתמונות השונות שהציגו בפני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גירסתה של התובעת לאופן קרות האירועים, על פני גירסתם של הנתבעים, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

ראשית, גירסתו של הנתבע מס' 1, כעולה ממסמך שכותרתו "דו"ח אירוע 113970" שהופק על ידי הנתבעת מס' 2, אינה מתיישבת עם העובדות העולות מן התמונות שהוצגו בפני ומחוות דעת המומחה, מר חנניה דרעי.

על פי גירסה זו טען הנתבע מס' 1:

"רציתי לפנות שמאלה ונעמדתי מעט באלכסון בשל רכב אלמוני שביצע נסיעה לאחור משמאלי בעודי עומד הגיע רכב צ"ג שנסע ממולי נכנס למפגש ופגע עם חזיתו השמאלית בחזית רכבי השמאלית נכנס בי תוך התעלמות מהמצב הנ"ל לציין שדרכו לא נחסמה על ידי". (ההדגשה שלי – י.ב.).

רוצה לומר, על פי גירסתו של הנתבע מס' 1 כעולה מדו"ח האירוע, הרי שהתאונה אירעה בנתיב נסיעתו של הנתבע מס' 1, שכן לא חסם את דרכו של רכב התובעת, כלומר, לא פלש לנתיב נסיעתו.

אלא שעיון בתמונות שצולמו בסמוך לאחר התאונה, מעלה כי רגבי העפר שנשרו ממעטפת הגלגל של אחד הרכבים, נמצאים על הכביש בנתיב נסיעתו של רכב התובעת, ולפיכך, מסקנתו של המומחה מטעם התובעים כי התאונה אירעה שם, היא מסקנה סבירה והגיונית.

הגירסה העולה מסיכומי נציגת הנתבעים, לפיה היה הנתבע מס' 1 בסטייה אל תוך נתיב נסיעתו של רכב התובעת, אך בעצירה מוחלטת בטרם הגיע רכב התובעת, היא גירסה כבושה, שאינה תואמת לגירסה בדו"ח האירוע לפיה: "דרכו לא נחסמה על ידי", כלשון הדו"ח. כידוע, משקלה הראייתי של גרסה כבושה שכזו "שואף לאפס" (ראה, לדוג, בע"פ 4297/98, הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673).

שנית, הזזת רכב הנתבעים לאחור על ידי הנתבע מס' 1 מעידה, אף היא, על מודעותו לאחריותו ביצירת התאונה. אינני מקבל את טענתו כי הדבר נעשה כדי "לא לחסום את הכביש", שכן ממילא טען שנתיב הנסיעה השמאלי לא נחסם על ידו (ראה דו"ח האירוע), ואילו את נתיב הנסיעה הימני ממילא חסם גם לאחר שהסיע את רכבו מעט לאחור.

שלישית, טענתו של הנתבע מס' 1 כי ראה את בעלה של התובעת כאשר אחת הילדות עומדת לידו, בעת הנהיגה, והוא משוחח עימה, אף היא גירסה כבושה הפוגעת במהימנות עדותו, שכן סביר להניח שעובדה בעלת משמעות כה רבה, המעידה, לכאורה, על חוסר תשומת לב מוחלט מצד בעלה של התובעת לנעשה בכביש, הייתה מועלית על ידי הנתבעים עוד בדו"ח האירוע, או, לכל הפחות, בכתב ההגנה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי האשם להתרחשות התאונה רובץ לפתחו של הנתבע מס' 1 אשר סטה שמאלה מנתיב נסיעתו בחוסר זהירות ופגע ברכב התובעת.

לעניין הנזקים הנתבעים – השמאי מטעם התובעת שם את ערכו של רכבה, שהוכרז כ"אובדן מוחלט" בסך של 26,700 ₪ והורה על ניכוי ערכי השרידים (3,000 ₪). הנתבעים לא חלקו בסיכומיהם על מסקנותיו ואני מקבל את חוות דעתו.

לעניין עלות חוות דעת השמאי, נפסק לא אחת כי סכום שכ"ט שמאי צריך לעמוד במבחנים של סבירות ולקיים יחס מידתי בינו ובין סכום הנזק הנטען בחוות הדעת.כך למשל נקבע: ""בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982) ציין כב' השופט אהרן ברק (כתוארו אז), כי "מקום שהפיצוי מתבטא בתשלום בגין הוצאות, שהוצאו על-ידי הניזוק... הרי הוצאות אלה צריכות להיות נחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו, וגובהן של הוצאות אלה צריך להיות סביר. בקביעת נחיצותן של ההוצאות מתמזגים דיני הערכת הנזק עם כללי הסיבתיות, שכן הוצאה לא נחוצה היא הוצאה, שלא הוסבה על-ידי מעשה הנזק. בקביעת סבירותה של ההוצאה מתמזגת הערכת הנזק עם העיקרון, כי על הניזוק מוטל הנטל להוכיח את נזקו" (שם, בעמ' 777). במקרה דנן, גובה שכר הטרחה שתשלומו נדרש על-ידי התובע עולה על סכומים שהוכרו בפסיקה כמשקפים שכר טרחה סביר להכנת חוות דעת בתחום שמאות הרכב (ראו, למשל, ת"ק (פתח-תקווה) 2274/05 בן אשר נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2005(4) 20555 (583 ₪)). יתרה מכך, גובה שכר טרחת השמאי שנדרש על-ידי התובע (924 ₪) עומד על כ-12% מסך הנזק הישיר שנגרם לרכבו של התובע על-פי חוות הדעת (7,602 ₪). "אמנם גובה שכר טרחת שמאי אינו צריך להיגזר באופן בלעדי, או אף בהכרח, משיעור הנזק הכולל, אך ברי כי כאשר עלות אומדן הנזק אינה פרופורציונאלית לנזק שנגרם, הליך האומדן עצמו הופך להיות מעין גורם-נזק עצמאי, שיש בו כדי להגדיל את סך הנזק הנגרם לחברה בגין אירוע העוולה" (ראו תא"מ (שלום הרצליה) 2404/05 חיימוב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(4) 20814, פסקה 16"
(מתוך תק 11306/09 (שלום רמלה) דוד אוחנה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (רמלה), פורסם במאגרים – ההדגשות שלי – י.ב.).עוד נקבע כי "כדי להצדיק שכ"ט חריג, יש להביא נימוקים מיוחדים, ואין די בעובדה שהתובע טוען ששילם את הסכום הזה, כשלעצמה די כדי לחייב בתשלום מלוא הסכום. לעיתים, שכה"ט החריג הינו בגין פעולות חריגות שנאלץ לבצע השמאי או בדיקות חוזרות ונשנות. במקרה זה, מתוך עיון בחוות דעת של השמאי, כאמור בעמ' 1 לחווה"ד, נבדק הרכב פעם אחת ביום 27/1/06, בדיקה שגרתית. על כן, שכה"ט ששילמה חברת הביטוח, שגם הוא גבוה מהמקובל, די בו.".(מתוך תק 1230/06 (שלום עפולה) בן ישי שמעון נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים – ההדגשה שלי – י.ב.).

בענייננו, שכ"ט שמאי בגובה של 1,462 ₪, בגין בדיקה של הרכב במועד אחד ויחיד, הינו בלתי סביר בנסיבות העניין, ואני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך של 800 ₪.

אני דוחה את התביעה לשיפוי בגין תשלום ששולם לסוכנות הביטוח על מנת שתסייע בעריכת כתב התביעה. מלבד העובדה כי המדובר בפעולה שיוחדה לעו"ד על פי דין, הרי שבית המשפט לתביעות קטנות נועד להתדיינות פשוטה, קצרה וללא הוצאות מרובות. חיוב בשכרו של צד שלישי שערך כתבי טענות של הצדדים מנוגדת לתכליתה של ערכאה זו.