פלק ואח' נ' אואחנון ואח'

פסק דין

ההליכים המאוחדים שבכותרת נפתחו בבקשה לביצוע שטר ויסודם בהסכם שכירות שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים 1-2. במסגרת יחסי השכירות ולהבטחת קיום התחייבויותיהם לפי הסכם זה, מסרו הנתבעים 1-2 (הנתבעים) לתובעת, שטר חוב ע"ס של 40,000 ₪ (השטר).

הנתבעים הם עושי השטר והנתבעים 3-4 הם ערבים על פיו. הנתבעים 1-3 הגישו תביעה שכנגד, כנגד התובעת.

כללי

השטר ניתן לתובעת להבטחת קיום ההתחייבויות של הנתבעים לפי הסכם שכירות שנחתם ביניהם ביום 16/5/10, ביחס לנכס ברחוב התבור 19 בנס ציונה (המושכר) לתקופה שמיום 1/6/10 ועד ליום 31/5/11 (תקופת השכירות) (להלן: ההסכם או הסכם השכירות, נספח א' לתצהיר הנתבעים).הנתבעים 3-4 הם ערבים לקיום החיובים של הנתבעים 1-2 להסכם השכירות ולשטר החוב (ראו כתב הערבות בעמ' האחרון להסכם השכירות הנ"ל).

לטענת התובעת, היא זכאית לפירעון השטר בשל נזקים שגרמו הנתבעים למושכר וחובות שהותירו אחריהם וכן לתשלום פיצוי מוסכם בסך של 4,000$, בשל הפרתו היסודית של ההסכם בסיום תקופת השכירות שלא לפי הוראות ההסכם (ס' 13ה להסכם).

הנתבעים 1-3 הגישו כנגד התובעת תביעה שכנגד, ע"ס כולל של 50,000 ₪. הנתבעים תבעו פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין נזקים שונים שנגרמו להם לטענתם ע"י התובעת (רכוש שנותר בדירה ונזרק ע"י התובעת, רכוש שנהרס מנזילות מים במהלך השכירות ובגין עוגמת נפש); וכן, בשל תשלומי יתר ודרישה להחזר חלק משכ"ד ששולם בשל כשלון תמורה חלקי (לטענתם, הנכס שהועמד לרשותם לא היה מותאם לצרכיהם ולא קיים את תנאי ההסכם). אציין כי הטענות הועלו גם כטענות הגנה ביחס לפירעון שטר החוב, אך לא כומתו כטענות קיזוז.הנתבע 3 תבע נזקים בסך של 10,000 ₪, נוכח נזקים שנגרמו לו בשל עיקול חשבונותיו עקב הליכים מבצעיים שנקטה כנגדו התובעת בבמסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח עם הגשת שטר החוב לביצוע.

אלו הן טענות הצדדים בכלליות. ארחיב בהן לפי העניין והצורך במסגרת הדיון.

ההליכים כנגד הנתבעים 1-2 עוכבו בשל צו עיכוב הליכים שניתן במסגרת הליך פשט"ר וכך גם התביעה שכנגד של הנתבעים 1-2. יש ליתן פסק דין, אפוא, בתביעות ההדדיות שבין התובעת והנתבעת שכנגד לבין הנתבע והתובע שכנגד 3 (להלן, למען הנוחות: התובעת ו- הנתבע 3, בהתאמה).

לצערי, מערכת היחסים בין הצדדים (עוד במהלך יחסי השכירות) היא עכורה עד כדי מעורבות המשטרה והוצאת צווי הרחקה. נראה שזו לא איפשרה להגיע לכלל הסכמה ולהביא לסיום ההליכים בדרך סבירה בשים לב לטיבן של המחלוקות וסכומן. תחת זאת התנהל הליך ארוך באופן יחסי, הוגשו תצהירים ונשמעו עדים לא מעטים.

הראיות

התובעת הגישה תצהיר מטעמה וכן תצהיר של בעלה.הנתבעים הגישו תצהירים מטעמם (למעט הנתבעת 4) וכן, תצהיר של עו"ד מירב לוי ששימשה בזמנים הרלבנטיים כמתווכת; ותצהיר של מר אילוז יוסף, קבלן שיפוצים שסייע לנתבעים בביצוע עבודות במושכר עם הכניסה למושכר. כל אלה נחקרו על תצהירים.הצדדים סיכמו בע"פ.

דיון והכרעה

אין חולק, כי הנתבעים פינו את המושכר בטרם סיומה של תקופת השכירות (סיומה לפי ההסכם הוא ביום 31/5/11). השאלות הן האם פינו את המושכר כאמור בהסכמתה של התובעת או שמא בפינויו המוקדם הפרו את ההסכם על כל המשתמע מכך; ומתי פינו את המושכר - ביום 17/4/11, כטענת הנתבעים או ביום 6/5/11, שאז, לפי טענת התובעת, היא נטלה את החזקה במושכר על ידי כך שהזמינה פורץ והחליפה מנעול.

למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים שביום 6/5/11 הייתה התובעת במושכר ונטלה בו את החזקה בפועל, שכן במעמד זה נפגשו התובעת ובעלה והנתבעים במושכר (למרבה הצער, הסתיים המפגש בנוכחות משטרה). במועד זה גם דאגה התובעת לכך שיסולקו מהדירה חפצים של הנתבעים שנותרו בדירה, שבגינם בין היתר, הגישו הנתבעים את התביעה שכנגד (ראו ח"נ של הנתבע 1 בעמ' 44 ש' 6-11, עמ' 47 ש' 13 ואילך). המושכר הושכר לשוכרים אחרים לפי הסכם מיום 5/5/2011, לתקופה שמיום 6/5/2011 ועד ליום 5/5/2013 (ראו הסכם השכירות, נספח 4 לתצהיר התובעת).

לטענת הנתבעים, הם פינו את מושכר ביום 17/4/11, בהסכמתה של התובעת. עוד מצביעים הנתבעים על כך שהיה ברשות התובעת ובעלה מפתח לדירה ועל כן, לא היה כל צורך לפרוץ את הדלת באמצעות פורץ כפי שטוענת התובעת שעשתה.

התובעת מכחישה את הטענה שהנתבעים עזבו את המושכר בטרם סיומה של תקופת השכירות לפי הסכמתה. לטענתה, לא הסכימה לפינוי בצורה לא-מסודרת, ללא שהנתבעים מסרו הודעה מראש על תאריך עזיבה, מבלי לערוך פרוטוקול מסירה, מבלי שיוחזר לה מפתח המושכר ומבלי שיוכח כי שולמו החובות לצדדים שלישיים (חשמל, ארנונה, מים וכיוצ"ב). לטענת התובעת, נודע לה שהנתבעים עזבו את הדירה מתוך כך שהתקשרו מהעירייה והודיעו לה, כי הנתבעים הגיעו לעירייה ומסרו הודעה בכתב מיום 17/4/11 על עזיבת המושכר במועד זה ועל כן, העירייה מעבירה את החיובים על שם התובעת (ראו הודעת החדילה, נספח 1 לתצהיר התובעת). התובעת ביקשה לראות את הודעת החדילה שנמסרה לעירייה. 17/4/11 חל לפני חג הפסח ועל כן, היא הגיעה לעירייה סמוך לאחר סיום חופשת הפסח, שבה משרדיה העירייה סגורים. בהמשך לכך, רק ביום 6/5/2011, לאחר שהתברר "כי דירת המגורים ננטשה באופן סופי", נטלה את החזקה במושכר, ע"י כך שהזמינה פורץ שפרץ את דלת הכניסה ואף החליף מנעול (ראו ס' 11 לתצהיר וכן, ח"נ של התובעת עמ' 18 ש' 30- עמ' 19 ש' 2).

לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל החומר שהוגש לתיק בית המשפט, אני דוחה את טענת הנתבעים כי פינו את המושכר ביום 17/4/11 ואת טענתם כי עשו כן בהסכמת התובעת; ומקבלת את טענת התובעת, כי מועד הפינוי הוא יום 6/5/11, שאז תפשה את החזקה במושכר כצעד של הקטנת נזקים (גם אם לא היה הכרח לפרוץ את הדלת כדי להיכנס למושכר וניתן היה להשתמש במפתח שברשותה) ולאחר שהתברר לה סופית, כי הנתבעים עזבו את המושכר. אני סבורה, כי אף שהייתה הידברות בין הצדדים (באמצעות הגב' לוי) על מנת שהנתבעים יעזבו את המושכר טרם תום תקופת השכירות, המו"מ לא הבשיל לכדי הסכמה תקפה ומחייבת. לפיכך, עזיבתם של הנתבעים את המושכר ביום 17/4/11 (שממילא איננה פינוי המושכר ומסירתו לתובעת כנדרש), לא הייתה בהסכמה.
אבאר הדברים.

לטענת הנתבעים בתצהיריהם (ס' 28-29), הם הודיעו לתובעת כבר באמצע חודש מרץ שאינם מעוניינים להישאר בדירה וסוכם שיצאו תוך חודש; מועד הפינוי סוכם בין הצדדים ואף עורך דינה של התובעת, עו"ד אומיד, והמתווכת, הגב' לוי "היו בלב העניינים". לטענת הנתבעים, הם עזבו את הדירה ביום 17/4/11 בידיעת התובעת ובהסכמתה. אין חולק שאין הסכמה בכתב. הנתבעים תלו את יהבם על סיכום דברים שהושג, לשיטתם, באמצעות גב' לוי. גב' לוי (שהייתה מתווכת ולעת מתן העדות הינה עו"ד) הייתה מעורבת במציאת השוכרים החדשים. גב' לוי הצהירה, כי התובעת "אישרה בתחילת חודש אפריל כי הזוג אואחנון יעזבו לאלתר וללא התראה לאחר שישלמו את כל החיובים של הדירה לצדדים שלישיים, כגון מים חשמל וכיוצ"ב" (ס' 6).