פליסמן נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן – "בימ"ש קמא"), כשביום 25.10.09 ניתנה הכרעת הדין וביום 19.11.09 ניתן גזר הדין.

פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק תת"ע 6350-08-08.

המערער הובא לדין בגין עבירה של נהיגה בנתיב שמיועד לרכב אחר מזה שבו נהג המערער, קרי, נהג ברכב פרטי בנתיב המיועד לרכב ציבורי, עבירה על תקנה 34 (א) לתקנות התעבורה - תכש"א – 1961.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט קמא שמע את ראיות הצדדים והחליט להרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו, תוך שהוא סוקר את הראיות שהובאו בפניו ומעדיף את ראיות המשיבה על פני ראיות המערער.

לאחר שבימ"ש קמא שמע את טיעוני הצדדים לעונש הטיל על המערער קנס כספי בסך של 1500 ₪.

על הכרעת הדין מופנה הערעור שבפני.

אציין כבר עתה שבהודעת הערעור לא טען המערער לעניין העונש דבר, חרף זאת הוא טען בפני שהעונש הקבוע לצד העבירה בה הורשע הוא, 250 ₪ ולכל היותר 500 ₪, כך שהקנס שהוטל עליו בסך 1,500 ₪, חמור מאוד, לטעמו.

המערער טוען כי ביקש לפנות לקריית מוצקין בנסיעה מצפון לדרום, לכיוון חיפה, ולשם כך היה עליו לחצות את הנתיב הציבורי, בהעדר כל אפשרות אחרת. בנסיבות אלו הוא סבור שלא עבר כל עבירה. עוד טען המערער כי השוטרת רשמה דברים אחרים מאלו שאמר לה, כך שבמקום שתרשום שהוא טען כי היא טעתה, השוטרת רשמה שכביכול המערער טעה.

אין מחלוקת כי המערער התכוון לפנות לקריית מוצקין לפני הרמזור של אפק, כך שנסיעתו בנת"צ נתבקשה בהעדר אפשרות אחרת. לדעת המערער גם נסיעה במרחק סביר בנתיב הציבורי, כשמטרתה בנסיבות העניין לאפשר לנהג , ובענייננו המערער להשתלב בתנועה ולהגיע אל יעדו בקריית מוצקין שההגעה אליה מחייבת מעבר על פני הנתיב הציבורי.

המשיבה לא חלקה על כך שלשם ההגעה לקריית מוצקין, היה על המערער לעבור על פני הנתיב הציבורי, אך היא בדעה שלשם כך, די בנסיעה למרחק של 10 עד 20 מטרים על פני הנתיב הציבורי. השוטרת העידה כי היא נסעה אחרי המערער מצומת רפא"ל ועד לצומת אפק, כך שנסיעה כה ארוכה לא העידה על כוונה לחצות את הנתיב הציבורי ולהגיע לקריית מוצקין. לדעתה, המדובר בנסיעה ממשית בנתיב הציבורי, דבר המהווה עבירה.

לדעת המשיבה, בימ"ש קמא האמין לשוטרת ועדי המשיבה, כך שאין מקום להתערב בהכרעת דינו.

לאור האמור לעיל ביקשה המשיבה מבית המשפט לדחות את הערעור.

לאחר שעיינתי בהכרעת דינו של בימ"ש קמא, בעדויות שהובאו בפניו, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לקבל את הערעור ולזכות את המערער מחמת הספק.

כידוע בימ"ש של ערעור לא יתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן ועל כך נאמר:

" ... ידועה ההלכה כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נגד מדינת ישראל פ"ד נה (3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נגד מדינת ישראל פ"ד לז (1) 225, 234 (1983)), וכשמדובר במהימנות העדים וההתרשמות מכלל הגורמים המעורבים בהכרעה זו, הדבר נכון על אחת כמה וכמה (ראו ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.9.2008); ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.2009)). ...".

ראו גם ע"פ 2056/09 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 27.5.09).

עוד יש להזכיר כי:

" ... קיימים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08)].

לעניין החריגים להלכה בדבר אי התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ראו: ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (31.7.2008); ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.6.2009)." - ע"פ 1160/09 אדם אזולאי נ' מדינת ישראל, (ניתן היום 19.10.09) (2009).