פליימן(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ג. נאסר) שניתנה ביום 1.10.10 בגדרה הורה בית משפט על שחרורו של העורר לחלופה של מעצר בית למשך 30 יום.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 27.9.10 בשעות הערב הגיע העורר לבית אמה של ידועתו בציבור, במעמד זה איים על האם בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שאמר "אני אהרוג ואדקור את כולכם פה ואקח את הילד". למותר לציין, כי הרקע למעשים הם המחלוקת בין העורר לבין ידועתו בציבור לגבי החזקת בנם המשותף.

בהחלטתו מיום 1.10.10 קבע בית משפט לאחר שעיין בראיות שהונחו בפניו כי אין עוצמה מספקת למעצר עד תום ההליכים. בהמשך, הורה על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא למשך 30 יום שלאחר מכן יובא התיק בפניו לדיון לקביעת יתר תנאי השחרור. בהמשך לאותו דיון, משהוצגה בפני בית משפט קמא חלופה, קבע בית משפט כי אינו רואה מניעה לקבלה ועל כן הורה על שחרורו של העורר למעצר בית בבית הוריו ותחת פיקוחם.

בהודעת הערר שהונחה בפניי, טען העורר כי שגה בית משפט קמא משהורה על שחרורו למעצר בית מלא למשך 30 יום. זאת, בשים לב לכך, שהתשתית הראייתית אינה רעועה ואינה מצדיקה תנאי שחרור כה מכבידים. עוד נטען, כי מדובר בעלילה שנרקמה בין ידועתו לציבור של העורר יחד עם אמה, זאת לאחר שהעורר הטיח בפניהן כי ינקוט בהליכים המשפטיים לקבלת החזקה על בנו.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערר תוך שציין כי החלטת בית משפט יש בה משום איזון נדרש בין הצורך להגן על שלומה ובטחונה של המתלוננת מחד, וצמצום הפגיעה בחרותו של העורר מאידך.

החלטתו של בית משפט קמא אינה נהירה לי עם כל הכבוד. אם סבור היה כי אין בראיות עוצמה מספקת למעצר עד תום ההליכים, שומה היה על בית משפט להורות על שחרורו של העורר. בנוסף, ההחלטה להורות על מעצר בית למשך 30 ימים, כאשר מונחת בפני בית משפט בקשה למעצר עד תום ההליכים, אף היא אינה ברורה. בייחוד בשים לב לכך שלא נתבקש תסקיר ולא נדרשה כל פעולה המחייבת דחייה של ההכרעה הסופית. לא ברור מדוע ראה בית משפט בנסיבות להורות על מעצר בית למשך 30 יום.

על אף האמור, בחנתי את חומר הראיות שהונח בפניי ומצאתי כי קיימות בו ראיות לכאורה מספיקות להוכחת האשמה. חומר זה כולל את הודעתה של המתלוננת המפרטת את דבר האיומים שהופנו כלפיה מצד העורר. אמו של העורר שנחקרה אף היא לא שללה באופן נחרץ את הדברים שיוחסו לעורר. כידוע, בשלב זה של הדיון, אין בית משפט נדרש למהימנות העדים והבחינה המתחייבת הינה בחינה חיצונית במהותה המצביעה על גרסה סדורה והגיונית. אני רואה להוסיף, שהעורר בחקירתו משנדרש להתייחס לגרסת ידועתו בציבור שאמרה כי הטיח בפניה שלא מגיע לה לחיות בעולם הזה ואין לה זכות לחיות, השיב "לא מגיע לה באמת". מענה זה, יש בו גם כדי לחזק את גרסתה של המתלוננת וגם להצביע על מסוכנות הנשקפת מצד העורר במידה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. למצער, העבירה של איומים, מתמששת לא פעם ומובילה לתוצאות טרגיות ועל כן אין מקום להקל בה ראש.

יחד עם זאת, סבורני כי ניתן בנסיבות העניין לצמצם את המסוכנות הנשקפת מן העורר בדרך של חלופת מעצר כפי שהורה בית משפט. אלא שאין טעם, לדעתי, בקיום דיון נוסף מבלי שהונח בפני בית משפט תסקיר שיבחן הן את המסוכנות הנשקפת ממנו והן את מידת התאמתה של החלופה. בנוסף, יבחן שירות המבחן אם יש מקום להקל בתנאי המעצר ולהסתפק בהרחקה או לחילופין לאפשר לעורר להשתלב בלימודיו.

על יסוד מקבץ האמור, אני דוחה את הערר בכפוף לכך שאני מורה לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר ומורה על החזרת הדיון, לאחר קבלת התסקיר, בפני בית משפט קמא.

תיק החקירה מוחזר לב"כ המשיבה.

ניתנה והודעה היום ט' חשון תשע"א, 17/10/2010 במעמד הנוכחים.

אמיר טובי, שופט

קלדנית: סיגל א. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: