פלוס נ' פארק המים מוטורי שפיים

פסק דין

1.עניינה של התביעה, פיצויים בגין נזקי גוף, בגין תאונה אשר ארעה לתובעת בפארק המים שפיים בתאריך 19.08.08.

האחריות

2.לדברי התובעת (ילידת 20.12.69), ביום 19.08.08 שהתה עם משפחתה וחברים בפארק המים שפיים ליום כיף. לדבריה, יצאה מהבריכה המרכזית שבפארק עם ילדיה, בעלה והחברים, צעדה מספר צעדים ודרכה על מכסה בור ניקוז שנחזה כתקין. לפתע מכסה בור הניקוז הועף ממקומו ורגלה נפלה לתוך הבור עד לגובה הברך. (סעיף 5 לתצהיר התובעת). עוד הוגשו לבית המשפט תצהירים של מר אורן פלוס, בעלה של התובעת, ושל מר משה חסון. מר פלוס מסר כי מכסה בור הניקוז עליו דרכה התובעת, הועף ממקומו ורגלה של התובעת נפלה לתוכו. מר משה חסון מסר כי הוא ראה את התובעת דורכת על מכסה בור הניקוז. לדבריו, מכסה בור הניקוז הועף ממקומו כנראה באמצעות תנועתה של התובעת שהלכה קדימה.

3.בתצהיר תשובות לשאלון (מוצג ת/4), הצהיר מנהל התפעול והאחזקה של נתבעת 1, מר אפרים ראובן, כי במועד האירוע הוא הופנה על ידי התובעת וראה כי אכן מכסה עשוי רשת נעתק ממקומו. לדבריו המפגע תוקן לאחר האירוע.

4.מהראיות כאמור עולה כי מכסה בור הניקוז, שלא היה מקובע, הוסט ממקומו כאשר התובעת דרכה עליו. עקב כך התובעת מעדה ורגלה נכנסה לבור הניקוז. נסיבות אלה מקימות אחריות של נתבעת 1 שכן מוטלת עליה חובה לדאוג לכך שמרחבי פארק המים יהיו בטוחים לבאים בשעריו. אמנם מנהל התפעול והאחזקה של נתבעת 1, הצהיר בתצהיר התשובות לשאלון כי כל שנה מבוצעת בדיקה על ידי מהנדס אך לעניין זה הנתבעות לא הציגו ראיות כנדרש ולאור העובדה שבפועל המכסה זז ממקומו, יש להניח כי הוא לא תוחזק כנדרש.

5.בנסיבות כאמור, אין להטיל אשם תורם על התובעת משום שהבור היה מכוסה במכסה רשת. התובעת הייתה רשאית להניח שהמכסה מקובע כנדרש ולדרוך עליו. לעניין זה ר' את אמרת מנהל התפעול והאחזקה של נתבעת 1, לפיה אין צורך לגדר את המכסה אשר מהווה חלק מהריצוף בדיוק כמו שמכסי ביוב הם חלק ממדרכה וכביש. (סעיף 11 לתצהיר המענה לשאלון).

הנזק

6.סמוך לאחר האירוע, התובעת נבדקה על ידי פאראמדיק והופנתה לבית חולים בשל חשד לפגיעה באצבעות 1,2,3 ברגל שמאל. (נספח א' לתצהיר התובעת). התובעת לא פנתה לבית חולים. בביקור רופא כירורג למחרת האירוע, 20.08.08, נמצאו רגישות בכף הרגל ושפשוף עור שטחי. בצילום לא נמצא שבר והומלץ על חבישה.

7.לטענת התובעת, היא סובלת מנפיחות, הגבלות תנועה קשות, הרגשת נימול, כאבים מייסרים וסבל רב. לטענתה, הטיפול הרפואי לא היטיב את מצבה, התאונה פגעה ביכולתה לתפקד באופן עצמאי ולמלא אחר צרכיה וחובותיה והיא סובלת השלכות על תפקודה בחיי היום יום ובעבודתה. לטענתה, היא צפויה להוצאות רפואיות לצורכי ריפויה ושיקומה. עוד לטענתה, פגיעתה השפיעה באופן ניכר על ניידותה. כמו כן, עקב המגבלות ברגלה, החליפה רכבה לרכב אוטומטי. לטענתה: "נגדע לעד מסלול חייה ונשללה ממנה ההנאה והשמחה בחיים". (ר' למשל סעיפים 18, 21, 22, 25 ו-30 לסיכומי התובעת).

8.טענותיה הנ"ל של התובעת הן בלתי מוכחות. מעצם מהותן, הן טעונות חוות דעת רפואית אך התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית. כמו כן, קיים פער מהותי ומשמעותי בין הנתונים האובייקטיביים המצביעים על פגיעה קלה מאוד, לבין טענות התובעת. התובעת לא סבלה משבר, כל שנמצא הוא שפשוף והומלץ על חבישה. בדיקות EMG ו- MRI נמצאו תקינות. התובעת חזרה לעבודתה כסייעת בגן ילדים ולא נגרמו לה כל הפסדי שכר.

9.התובעת צירפה לתצהירה תיעוד רפואי לפיו ביקרה רבות אצל רופא המשפחה, ביצעה טיפולי פיזיותרפיה וביקרה אורתופד ורופא כאב. לנוכח הממצא אודות פגיעה קלה מאוד, כמו כן, לנוכח האמור בתיעוד הרפואי כי כל הבדיקות שבוצעו לתובעת נמצאו תקינות (ר' למשל ביקורי רופאים מ- 22.03.09, 24.05.09, 09.08.09), וכאשר כל טענות התובעת מבוססות על תלונות סובייקטיביות, ביתר שאת היה על התובעת להגיש חוות דעת רפואית ובכלל זה גם לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הטיפולים הרפואיים. בהיעדר חוות דעת, מעבר לכך שאין ראיה למגבלה גופנית כלשהי, אין הוכחה לקשר סיבתי עובדתי אמתי בין האירוע לבין הפניות החוזרות והנשנות לקבלת טיפול רפואי.

10.התובעת טענה כי כתוצאה מהתאונה, היא שהתה בחופשת מחלה במשך 20 ימים. התובעת, סייעת בגן ילדים, לא טענה כי היא נעדרה מעבודתה. היא גם לא טענה כי נגרמו לה הפסדי שכר. (ר' סעיף 21(ד) לתצהירה). כמו כן, התובעת לא הגישה אישור מעביד אודות היעדרות מעבודה והיא לא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדי שכר. כל שהוגש לבית המשפט הוא תלוש שכר לחודש אוגוסט 2008 (מוצג נ/1), אשר אינו מצביע על היעדרות מעבודה. התובעת לא פרטה בתצהירה אם שהתה בחופשה מעבודה בחודש אוגוסט לנוכח חופשת הקיץ בגני הילדים. התובעת לא הגישה תלוש שכר לחודש ספטמבר 2008 להוכחת הפסדי שכר. התובעת גם לא הגישה תלוש שכר לחודש יולי 2008 להוכחת שכרה בחודש שקדם לתאונה. לפיכך, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הפסד שכר. התובעת צירפה לסיכומיה תלושי שכר לחודשים אפריל-יוני ואוקטובר 2008. אלה לא הוגשו כראיה לבית המשפט ולנתבעות לא הייתה הזדמנות לחקור אודותיהם את התובעת בחקירה נגדית. צירוף כאמור של תלושי השכר לסיכומים אינו ראוי.

11.באשר להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפול רפואי, התובעת הגישה קבלות על סך 553₪. כאמור לעיל, אין מקום לחייב את הנתבעות בתשלום מלוא הוצאות אלה משום שלא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין הטיפולים הרפואיים. על אף האמור, ייפסק לתובעת ברכיב זה פיצוי בסך 750₪. יצוין כי התובעת הצהירה כי הוצאותיה הרפואיות בעבר הם בסך 7,000₪ ובחקירה נגדית היא הודתה כי הסכום הנ"ל אינו נכון וכי ההוצאות הרפואיות הן אפילו לא מחצית הסך הנ"ל. (פרוט' עמ' 17 ש' 14-22).

12.באשר לעזרת צד ג', ככל שהתובעת נזקקה לעזרת בני משפחה סמוך לאירוע, הרי שלנוכח פגיעתה הקלה וחזרתה לעבודה, מדובר בעזרה שאינה עולה על הסביר ואין לפסוק בגינה פיצוי. טענת מר פלוס טען כי עקב עזרתו לתובעת נגרמו לו הפסדי שכר, לא הוכחה שכן התובעת לא הגישה תלושי שכר של בעלה. באשר לעתיד, בהיעדר כל ראיה לנכות ומגבלות גופניות, אין מקום לפיצוי בגין עזרת צד ג'.

13.בגין כאב וסבל, בהתחשב בנסיבות התאונה, העובדה שמדובר בפגיעה קלה, והיעדר נכות ומגבלות, יועמד הפיצוי על סך של 6,000₪.

14.אשר על האמור, הנתבעות ישלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 6,750₪, אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,580₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ז סיון תשע"ג, 25 מאי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: