פלונית נ' פלוני

הצדדים נישאו כדמו"י ביום 30.6.16, נולדו להם שלוש בנות וביום 1.7.25 חתמו על הסכם גירושין בין בני זוג, הסכם שאושר ביום 15.7.25 וקיבל תוקף של פסק דין. הצדדים סיכמו את כל העניינים הכרוכים בגירושיהם, למעט סוגיה אחת בה נשארו חלוקים: דירת המגורים.

הצדדים גרו בדירה שנמצאת ברחוב 48/12 <<<, רשומה כגוש, חלקה, תת חלקה 43 בלשכת רישום המקרקעין בתל אביב יפו ( להלן:"הדירה"). 

הבעלות בדירה רשומה כך שלתובעת 75% ממנה ואילו לנתבע 25% ממנה.

הנתבע טוען שהרישום אינו משקף את הבעלות האמיתית בזכויות בדירה, לטענתו הבעלות בדירה היא 50% לכל אחד מהצדדים.

הדירה היתה שייכת לסבתה של התובעת, אם אימה. הסבתא הורישה לתובעת 1/6 מהדירה.

אמה של התובעת נתנה לה במתנה 1/6 נוספת בדירה ואחותה נתנה לה 1/6 במתנה ,כך שהתובעת נהייתה בעלת 50% מהדירה, אותם קיבלה בירושה ובמתנה מבני משפחתה.

הצדדים החליטו לרכוש את המחצית השניה של הדירה מבני משפחתה של התובעת. שווי הדירה אותה עת היה 1,870,000 ₪, לפיכך היה על בני הזוג לשלם לבני משפחת התובעת 935,000 ₪ עבור מחצית הדירה. הצדדים לוו הלוואת משכנתא מהבנק בסך 950,000 ₪ אשר יתרת פירעונה כיום כ- 600,000 ₪. הצדדים פנו לעורך דין <<< <<< אשר טיפל עבורם בכל העסקאות הדרושות לשם רישום הדירה כאמור לעיל, עסקאות המתנה והרכישה כפי שמפורט בתצהיר עדותו הראשית של עו"ד <<< <<< וכפי שחזר על כך בחקירתו מיום 1.2.26.

בהתאם לאמור לעיל נרשמה הבעלות בדירה 75% ע"ש התובעת ו25% ע"ש הנתבע.

הנתבע טען כי משך השנים הכל הוטמע, דירת המגורים הוטמעה, נוצר שיתוף ספציפי ולכן הוא זכאי להירשם כבעלים של 50% מהזכויות בדירה.

הטענה ל"שיתוף ספציפי" הינה טענה מתחום דיני החוזים. על הטוען טענה זו להוכיח כי בין הצדדים נכרת חוזה,  בכתב, בעל פה, בהתנהגות או מכללא, כך שבהתאם לאותו חוזה זכאי הטוען לזכויות במקרקעין. במקרה הספציפי שבפניי, הנתבע לא הוכיח מאומה מטענתו זו אשר נשארה כטענה בלבד ללא ראשית ראיה כלשהי.