פלונית נ' פלוני

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' וילנר, ס' ג'יוסי וא' אלון), מיום 2.4.17, בעמ"ש 27565-09-16, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת ש' אייזנברג), מיום 15.8.16, בת"ע 265-05-12, ת"ע 185-05-12 ובת"ע 161-05-12. עניינה של הבקשה – התנגדות לקיום צוואה, בטענה כי נעשתה בשעה שהמצווה לא ידעה להבחין בטיבה.

רקע והליכים קודמים

ב. המבקשת והמשיב הם אחות ואח. אמם, ניצולת שואה, ילידת 1930, הלכה לעולמה ביום 16.1.12, בהיותה אלמנה, והותירה אחריה שני ילדים, הם בעלי הדין (להלן המנוחה). המבקשת, נשואה ולה ילדים; המשיב, רווק שאינו עובד, מוכר כנכה בשיעור של 100% בתחום הנפש, מתגורר בגפו בדירת המנוחה.

ג.        המנוחה ערכה בחייה מספר צוואות. בצוואה החמישית במספר, מיום 24.11.08, היא הצוואה מושא הבקשה דנא, העבירה המנוחה את כל רכושה למשיב, למעט התכשיטים והתמונות שהמשיב לא יחפוץ בהם – שניתנו למבקשת (להלן הצוואה). המשיב ביקש לקיים את הצוואה. האפוטרופוס לדין שמונה למשיב הצטרף לבקשה. המבקשת התנגדה לכך, בטענה שהמנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של הצוואה בשל מחלת נפש ממנה סבלה, וגם בשל היותה של הצוואה חריגה ומקפחת, פרי קשר סימביוטי נדיר שהיה בין המנוחה למשיב עד כדי ניתוק מן המציאות.

ד.        בית המשפט לענייני משפחה מינה מומחה לבחון האם הבינה המנוחה את משמעות הצוואות שערכה והאם הייתה כשירה לחתום עליהן. בחוות דעת מיום 9.12.2015 קבע המומחה כי סביר יותר להניח מאשר להיפך, כי בשנים הרלבנטיות – בין השנים 2008-1992, בהן נכתבו הצוואות – היתה המנוחה כשירה מנטלית לצוות ולהבין את טיבן של הצוואות עליהן חתמה. בפסק דינו, לא מצא בית המשפט לענייני משפחה כי יש לפסול את חוות הדעת, אך גם לא שוכנע כי ניתן לאמצה; זאת, מאחר שפסק כי המומחה לא הצליח להתחקות אחר מצבה וכשרותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה מושא הדיון. או אז פנה בית המשפט לבחון ראיות אחרות שהן רלבנטיות למועד עריכת הצוואה; נקבע, כי המנוחה הביעה דאגתה למשיב, וכי מצוואה לצוואה גדל חלקו של המשיב על חשבון חלקה של המבקשת, נוכח רצונה של המנוחה, שהודגש בצוואות האחרונות, להבטיח את עתידו ואת עצמאותו הכלכלית של המשיב לאחר מותה, ולא משום העדפת המשיב על פני המבקשת. נפסק, כי הצוואות מלמדות אולי על העדר הוגנות, "אך לא על העדר כשרות", ונקבע, כי המבקשת לא הביאה ראיות לשלול את חזקת הכשירות העומדת למנוחה חרף מחלת הנפש ממנה סבלה. משכך, קבע בית המשפט כי יש לקיים את רצון המת, המהוה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי והמעוגן בכבודו של האדם, והורה על קיום צוואת המנוחה. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

ה.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפסק דין מפי השופטת א' אלון ובהסכמת השופטים י' וילנר וס' ג'יוסי נפסק, כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות אליהם הגיע בית המשפט לאחר בחינת טענות, ראיות ועדויות, ניתוח יסודי של עדות המומחה ודברי העדים. לא נמצאה עילה להתערב בקביעה שלפיה המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר בטלותה של הצוואה. נקבע, כי מסקנה זו מבוססת, מנומקת ותואמת את הממצאים העובדתיים ואת הדין. בית המשפט המחוזי פסק כי לא נפל כל פגם בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה וביישום הדין על ידיו. נאמר, כי בהעדר ראיה ממשית להעדר כשירותה של המנוחה לערוך צוואה, יש לבכר את רצונה. מכאן הבקשה הנוכחית.

טענות המבקשת

ו.        לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לטענות שהעלתה, ובהן, כי החלוקה בצוואה "הזויה על פניה, חריגה ומקפחת", וראוי היה כי תדליק אצל הערכאות הקודמות את כל נוריות האזהרה בנוגע לכשירותה הנפשית של המנוחה. המבקשת טוענת כי במקרה דנא עדיפות באופן מובהק הראיות הרבות שהובאו בדבר מצבה הנפשי של המנוחה, לרבות אינסוף הצוואות והכמעט-צוואות שערכה, על העדויות שנשמעו לרבות עדות המומחה. לדעתה, חוות דעתו של המומחה "מגמתית בעליל ויותר משהיא מסייעת למשיב, תומכת היא בגירסת המבקשת". המבקשת סבורה כי המומחה התעלם מכל אזכור של רישום על אודות תופעות פסיכוטיות אצל המנוחה ומן התרופות נוגדות הפסיכוזה שקיבלה, או שבחר לפרש את אלה באופן שגוי. לדבריה, מחומר הראיות עולה כי המבקשת סבלה מהפרעות פסיכוטיות שפגעו, ככל הנראה, אנושות, בכשירותה לצוות – כולל במועד עריכת הצוואה מושא הדיון, בשנת 2008.

ז.        המבקשת שבה וטוענת כי לא יכול להיות הסבר לתוכנה ההזוי של הצוואה אלא בקשר הסימביוטי החולני שבין המנוחה למשיב – של "אי הפרדה בין הישויות", אשר הגיע, לדבריה, עד כדי ביטול עצמי של המנוחה ועיוות תפישת המציאות שלה. קשר זה, לדעת המבקשת, הוא הוא ההפרעה הנפשית הפתולוגית המקיימת את תנאי סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, והוא גם הראיה המובהקת לכך שהמנוחה כלל לא הבינה את טיבה של הצוואה. משהביאה המבקשת את ראיותיה עבר, לטענתה, נטל הראיה לסתור למשיב, שכלל לא ניסה להרימו. לדברי המבקשת, הימנעותו של עורך הצוואה, שהוא גם בא-כוחו של המשיב, לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה, אומר דרשני; מחדל זה, מן ההכרח לדעתה שיהא גורם מכריע בפסילת תוקפה של הצוואה. כך, במיוחד, מאחר שמדובר במנהל עיזבון המנוחה אשר אמור ליהנות מתגמול כספי גדול במיוחד. בנוסף, טוענת המבקשת כי הצוואה מורכבת, מסובכת, מנוסחת בלשון מקצועית ובעברית לא פשוטה. סביר להניח לדעתה, כי המנוחה, אשר התקשתה בשפה העברית, כלל לא הבינה את תוכנה ולא רק בשל בעיותיה הנפשיות. לדברי המבקשת, "נוסח הצוואה פשוט לא תואם את דמותה ואת אישיותה כפי שעולים מחומר הראיות כי אם דווקא את אינטרס עורך הצוואה". לטענת המבקשת, הראיות שהובאו מן ההכרח שיובילו למסקנה שלפיה המנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה הנדונה וככזו, דינה להתבטל מכל וכול.