פלונית נ' פלוני

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ש' דברת, א' ואגו וג' גדעון) מיום 30.1.17 בעמ"ש 57188-05-16, במסגרתו התקבל חלקית ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת (השופטת פ' גילת כהן) מיום 4.4.16 בתמ"ש 33832-02-13. עניינה של הבקשה – פירוק שיתוף בדירת המגורים של בני זוג לאחר פירוד.

רקע

ב.             המבקשת והמשיב נישאו זו לזה בשנת 1980 באוקראינה, ולהם שני ילדים משותפים – בעת הפירוד היה האחד בגיר והאחר קטין בן 16; בשנת 2006, לאחר כארבע שנים בהם חיו הצדדים בנפרד, הותרו נישואיהם בהסכמה בבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת. לצדדים דירה הרשומה על שניהם בחלקים שוים בעיר שדרות בה התגוררו במהלך נישואיהם, שרכישתה מומנה באמצעות הלוואה אשר הובטחה במשכנתא (להלן הדירה). כ-11 שנים לאחר שעזב את הדירה הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירה, ואילו המבקשת הגישה תביעה לאיזון משאבים; אלה ההליכים העומדים בבסיס ענייננו.

           המשיב ביקש לפרק את השיתוף בדירה, בהתאם לזכות המוקנית לו לטענתו כבעלים המשותפים של הנכס, ולאחר שהמבקשת לא עמדה בהתחייבותה לשאת בתשלומי המשכנתא בתמורה להמשך מגוריה בדירה. מנגד, לטענת המבקשת, עם התרת הנישואין הצדדים הסכימו בעל פה כי המשיב יוותר על חלקו בדירה המשותפת, תמורת נשיאתה של המבקשת בתשלומי המשכנתא, ויתורה על זכויות ברכבם המשותף וכן הפטר המשיב ממזונות בנם הקטין.

ג.              בית המשפט לענייני משפחה הורה על פירוק השיתוף בדירה, אולם נוכח השיהוי בו נקט המשיב בהגשת התביעה – כאמור, כ-11 שנה לאחר שעזב את הבית, והעובדה שהמבקשת נשאה בהחזרי משכנתא והשקיעה בשיפוץ הנכס, וכן כיון שהמשיב הופטר מתשלום מזונות הקטין, עשה בית המשפט שימוש בסעיף 8(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן חוק יחסי ממון), וקבע כי האיזון יעשה לפי שווי הדירה בעת הקרע בין הצדדים בשנת 2002; שוויה אז היה, לפי הערכת השמאית המוסכמת, 380,000 ₪; וזאת חלף שוויה בשלב עריכת חוות הדעת בשנת 2014 – 640,000 ₪. בנוסף, קבע בית המשפט כי המבקשת זכאית למחצית משווין של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו על שם המשיב.

ד.             ערעור המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל באופן חלקי. נקבע, כי השימוש בסעיף 8 צריך שיהא חריג, בנסיבות מיוחדות בלבד, אשר ענייננו אינו בא בגדרם. נקבע לעניין זה, כי התנהלות המשיב מעלה שלא ויתר על זכויותיו בנכס אלא ביקש לאפשר למבקשת ולילדיהם להמשיך להתגורר בנכס לתקופה מסוימת, אף מבלי שהמבקשת שילמה תשלום כלשהו על השימוש בדירה – ואילו המשיב שילם דמי שכירות בקשר למקום מגוריו באותה תקופה – ומכאן כי לא היה מקום להפחית מן הסכום המגיע לו מפירוק השיתוף.

           בנוסף לכך נקבע, כי אף מעיקרא אין ניתן להחיל על ענייננו את סעיף 8 לחוק יחסי ממון, שכן פירוק השיתוף מושתת על הבעלות המשותפת בדירה, ולא על חוק יחסי ממון. הערעור התקבל איפוא בכך שנקבע, כי יש להעריך את הדירה וחלקו של המשיב לפי שוויה העדכני, בהתאם לחוות דעת עדכנית שתוגש על-ידי שמאי. באשר לאיזון המשאבים הנוגע לזכויות הסוציאליות והפנסיוניות, לא מצא בית המשפט להתערב בפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה.

הבקשה

ה.             נטען, כי ענייננו מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וזו נוגעת לתפר שבין דיני הקניין המסורתיים לדיני המשפחה – האם ואימתי ניתן לחרוג מחלוקה שויונית של נכס במסגרת פירוק שיתוף, כחלק מאיזון המשאבים הכללי שבין בני זוג. קונקרטית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא ניתן לעשות שימוש בחריג שבחוק יחסי ממון לצורך פירוק השיתוף, וקיבל את טענת המשיב לפיה יש לאמוד את שווי הנכס לפי שוויו העדכני; זאת, חרף השיהוי הרב בו נקט המשיב, לפי הנטען,  בהגישו את התובענה כ-11 שנה לאחר שעזב את הבית, ולאחר שהמבקשת נשאה בתשלומי המשכנתא והשקיעה בשיפוץ הנכס. משכך, נטען כי ראוי היה לקבוע את שווי הדירה לפי שוויה בעת הקרע בשנת 2002, ולא לפי שוויה כיום. לבסוף נטען, כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמות שהוא תגרום לעיוות דין למבקשת, שכן לא יהא בידיה לעמוד בתשלום האמור למשיב בנוסף לתשלומי המשכנתא, ויהא עליה לעזוב את הבית.