פלונית נ' פלוני ואח'

יחסי הגומלין שבין חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים) לבין חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תשל-1970 (להלן – חוק התגמולים), זו השאלה שבמוקד ענייננו. וביתר דיוק – האם במקרה בו נחסמה דרכו של נפגע תאונת דרכים לזכות בפיצויים לפי חוק התגמולים, יכולה חברת הביטוח לנסות ולהוכיח כי מדובר בפגיעת איבה השוללת את זכותו לפיצויים גם לפי חוק הפיצויים.

העובדות ויריעת המחלוקת

1. התובעת הייתה מעורבת ביום 8.7.14 בתאונה עת הרכב בו נסעה סטה ממסלול נסיעתו והתנגש בסלע שבצד הדרך. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהאירוע מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפיצויים. המחלוקת בין הצדדים היא האם האירוע מהווה פגיעת איבה באופן השולל את תחולת חוק הפיצויים. אפרט להלן כיצד התעוררה מחלוקת זו ומהם גבולות הגזרה שלה.

2. בכתב התביעה תוארה התאונה כך:

"ביום 8.7.14 ... בשעה 01.34 או סמוך לכך עת שהתובעת נסעה ברכב הנ"ל אשר היה נהוג ע"י הנתבע 1 (בעלה של התובעת – י.ט.) תוך כדי המלטות מפורעים, התנגש הרכב במהירות ועוצמה רבה בשולי הדרך..." (ההדגשה שלי – י.ט)

3. הנתבעת 2 לא נטלה את ייצוגו של נתבע 1 וטענה שאין תחולה לחוק הפיצויים לאור כך שהתאונה מהווה פגיעת איבה כהגדרתה בחוק התגמולים. נטען כי התאונה אירעה סמוך לתחילת מבצע צוק איתן, עת "נקלעה התובעת בטעות לכפר ערבי ורכבה הותקף על ידי ההמון, התאונה אירעה במהלך המרדף והמנוסה". לאור כך נטען שמדובר בפגיעת איבה וכי אין תחולה לחוק הפיצויים.
4. בהתאם לכך, ובמהלך ניהול ההליך בבית המשפט, פנתה התובעת להכרה באירוע כפגיעת איבה. ביום 8.8.18 הודיע המוסד לביטוח לאומי שאין ביכולתו לבחון את התביעה שכן הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים (להלן – הרשות המאשרת) לא אישרה שמדובר בפגיעת איבה. נימוקי הרשות המאשרת כפי שפורטו במכתב הדחייה היו אלו:

"מהחומר שהובא בפני הרשות המאשרת עולה כי לא הוכח קיומו של אירוע איבה כמשמעו בחוק התגמולים [...] התובעת לא המציאה אישור משטרה בדבר היות הפגיעה פעולת איבה וכן לא פנתה למס רכוש בבקשה לפיצויים בגין הנזק לרכב. נסיבות האירוע והמניעים להתרחשותו אינן ברורות. לפיכך התביעה נדחית".

5. אף בשלב זה עמדה הנתבעת 2 בסירובה להכיר באירוע כמקים חבות על פי חוק הפיצויים. הפעם טענה כי פניית התובעת להכרה באירוע כפגיעת איבה לא הייתה כנה, שכן לטענתה דחיית התביעה לא הייתה לגופם של דברים אלא בשל אי המצאת מלוא המסמכים והעובדות. התובעת מצידה טענה כי המציאה לרשות המוסמכת את כל המסמכים שנדרשה והצהירה כי "אנחנו לא מתכוונים לפנות יותר לרשות המאשרת, מבחינתנו אנחנו סיימנו" (פרוטוקול הדיון מיום 21.11.18).

6. משכך, דנתי בבקשה למינוי מומחים והוריתי על מינוי שני מומחים – אורתופדיה ופסיכיאטריה. המומחים הגישו חוות דעת וקבעו שנותרה לתובעת נכות אורתופדית בשיעור 10% ופסיכיאטרית בשיעור 5%. בהמשך נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעת העידו התובעת ובעלה. הנתבעת הגישה הקלטות שיחה של חוקר מטעמה עם השניים והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.