פלונית נ' מדינת ישראל

עניינו בתביעה בגין רשלנות רפואית בביצוע ניתוח להחלפת מפרק ירך אשר לגרסת התובעת, הותירה מרותקת לכיסא גלגלים.

פתח דבר:

1. התובעת, ילידת x.x.1956 , סבלה מילדותה ממום מולד בירך שמאל מסוג DDH (דיספלזיה, הפרעה התפתחותית של מפרק הירך - Developmental Dysplasia of the Hip). בשל מום זה התהלכה בצליעה, אך לטענתה הייתה עצמאית ותפקדה רגיל. בשלב כלשהו הלינה על כאבים והגבלה בתנועות שבעטים הופנתה לניתוח אלקטיבי להחלפת מפרק הירך. התובעת אושפזה ביום 14.07.2013 במחלקה "אורתופדית א'" בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, אשר בבעלות הנתבעת, המדינה, לשם ביצוע ניתוח מסוג Cementless Total Hip Replacement (להלן: "הניתוח"). התובעת התקבלה למחלקה ע"י ד"ר ינאי דור (להלן: "ד"ר ינאי"), מי שהיה במועדים הרלבנטיים מתמחה במחלקה הנ"ל ומי שהחתימה על טופס "הסכמה לניתוח" והיא נותחה למחרת על ידי צוות הרופאים שבראשם ד"ר סבי רוג'ר (להלן: "ד"ר רוג'ר" או "הרופא המנתח") ועוזר מנתח, פרופ' מיכאל סודרי (להלן: "פרופ' סודרי").

    

2. על פי הנטען בתביעה, בדיקת אולטראסאונד לאחר הניתוח הדגימה חוסר זרימה בעורק הפמורלי. כן נמצא קרע בעורק הפמורלי המשותף ושיתוק מלא של העצב, שבעקבותיו התובעת לא יכולה להזיז או להרגיש את רגלה מתחת לברך. בדיקת CT שבוצעה ביום 16.07.2013 לעמוד שדרה מתני שללה כי השיתוק האמור מקורו בעמוד השדרה. כתוצאה מהניתוח הנ"ל נותרה התובעת מרותקת לכיסא גלגלים.

    

3. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת מטעם פרופ' צינמן (להלן: "פרופ' צינמן"), אשר בדק אותה ביום 03.03.2015. פרופ' צינמן מצא כי חלו ליקויים בתכנון המוקדם של הניתוח שתוצאתו פגיעה ברקמת העצב. כן ציין כי לא בוצעו רישומים מוקדמים שיש בהם כדי ללמד שסיכון מעין זה נלקח בחשבון. על פי חוות דעתו, חלפו שש שעות בין סיום הניתוח האורתופדי לעיל לבין חידוש זרימת הדם והתיקון הווסקולרי. לעמדתו, במהלך הניתוח נגרם קרע בעורק הראשי ברגל, בשל מתיחת יתר של הגפה מעבר ל-4 ס"מ. בהתאם, קבע פרופ' צינמן כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 60% בשל שיתוק מלא של העצב הסכיאטי, 30% בגין שיתוק העצב הפמורלי ו-50% בשל הפגיעה בעורק הפמורלי הגדול, לפי סעיפים 32 (1) (ב), 32 (6) ו-11 (3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), בהתאמה.

    

4. הנתבעת הכחישה את טענות הרשלנות, כמו גם את הקשר סיבתי בין מעשי הרופאים המתוארים בתביעה לנזקיה של התובעת. הנתבעת תמכה הגנתה בחוות דעתו של ד"ר סטיבן וולקס (להלן: "ד"ר וולקס") אשר הוגשה לתיק ביום 4.7.16. אציין כבר עתה כי בין יתר המסמכים שעמדו לפני ד"ר וולקס היה דו"ח "סיכום והמלצות ועדה לבדיקת איכות של משרד הבריאות" מיום 02.07.2014 (מוצג ת/7). במסגרת חוות דעתו של הנ"ל ציין כי התובעת נבדקה בוועדה טרום ניתוחית וקיבלה הסבר מלא על סיבוכים אפשריים, לרבות המתואר בתביעה שלפניי. על פי דוח הניתוח, הניתוח עבר ללא סיבוכים, ורק במהלך ההתאוששות, נמצא על ידי הרופא המרדים חוסר זרימה בעורק הפמורלי המשותף, ללא דימום. רק בדיעבד התברר כי זרימת הדם לא חזרה. משכך נלקחה התובעת במידית לניתוח תיקון כלי דם, אז התגלה הקרע בעורק, שטופל במעקף בהצלחה. רק לאחר התעוררות התובעת נמצא השיתוק בעצב הפמורלי, אשר לא התאושש. הניתוח, כך נטען, בוצע על ידי צוות מנתחים מנוסים, כאשר הרופא המנתח קיבל החלטה לגיטימית בכך שפירש את הממצא שעניינו הפרעה בזרימת הדם כספזמה (פתולוגיה זמנית) של דפנות העורק, והחליט להמתין עד לחזרת זרימת הדם, אז בוצע מעקף של האזור הפגוע. לדידו, אצל חולים דוגמת התובעת, ישנו שיבוש של האנטומיה הנורמלית, מה שחושף את העורק לסכנת יתר.

    

5. ד"ר וולקס סבר כי מומחה התובעת, פרופ' צינמן, טעה בהבנת האנטומיה של האזור, או בהבנת המסמכים וכי הוא אינו מנוסה בניתוחים מסוג זה. לגרסתו, פרופ' צינמן טעה בסברה לפיה השיתוק נובע מהארכת הרגל השמאלית מעבר ל-4 ס"מ. ד"ר וולקס הפנה לספרות שלשיטתו תומכת במסקנה לפיה אין זה סביר שהפגיעה בעצבים היא תוצאה של איסכמיה (אי זרימת דם) ממושכת, אלא בגלל האנטומיה הרגישה של התובעת החשופה יותר לפגיעה מעין זו שנגרמה, קרוב לוודאי מרטרקטור, קרי מכשיר כירורגי המשמש את המנתח לראות בשדה הניתוח. עוד ציין ד"ר וולקס כי הפגיעה בעורק או בעצב, היא מהסיבוכים הרגילים של ניתוח החלפת מפרק, מקל וחומר בהתקיים עיוות באנטומיה במקרה של התובעת. ד"ר וולקס דחה את טענת פרופ' צינמן לפיה לא בוצעה תכנית טרום ניתוחית. לעמדתו, הסיבוך בניתוח אינו תולדה של רשלנות אלא התממשות סיכון אצל מטופלים כגון התובעת ועל רקע מצבה הקודם. כך גם דחה ד"ר וולקס את קביעותיו של פרופ' צינמן לעניין שיעור הנכות.