פלונית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

מונחת בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות התביעה.

ביום 22.2.07, בעקבות קוצר נשימה, אושפזה התובעת באופן דחוף בבית חולים בניו-יורק (להלן: "בית החולים") מיום 22.2.07 ועד יום 4.3.07.

התובעת טענה בכתב התביעה, כי הייתה מבוטחת אצל הנתבעת מיום 15.2.07 עד ליום 15.3.07 ועל הנתבעת היה לשלם את הוצאות האשפוז על פי תנאי הפוליסה. הסעד המתבקש בכתב התביעה הוא להורות לנתבעת לשאת בהוצאות האשפוז הנאמדות לסך של 97,869 $.

בית החולים פנה לראשונה לתובעת בדרישת פירעון החוב ב – 12.5.10.

הנתבעת סירבה לשאת בהוצאות האשפוז למרות פניות חוזרות ונשנות מיום 6.6.10, 30.6.10 ו – 15.7.10 שלטעת התובעת, לא נענו.

הנתבעת טענה להתיישנות התביעה וכי התובעת הטעתה את הנתבעת באי דווח נכון על מצבה הרפואי והעלימה מידע, שכן מצבה הרפואי של התובעת שהביא לאשפוזה היה מצב רפואי קודם.

בדיון שהתקיים ביום 15.11.11 טען ב"כ הנתבעת, בין היתר, כי התביעה התיישנה בחלוף 3 שנים מהאשפוז ומהדרישה הכספית.

ב"כ התובעת טען לעניין ההתיישנות כי התובעת, באמצעות הוריה, פנתה לנתבעת פעמים רבות, בכתב ובעל פה, וכל עת שנדרש מסמך כלשהו הוא הומצא לנתבעת באופן מידי והנתבעת מעולם, עד להגשת כתב ההגנה, לא הודיעה לתובעת כי אין כיסוי ביטוחי וכי חשבון בית החולים לא יכובד על ידי הנתבעת.

עוד טענה התובעת כי המועד הקובע לעניין הפוליסה הוא המועד בו נודע לתובעת לראשונה על דרישה כספית של בית החולים כלפיה, שלא נענתה על ידי הנתבעת ומועד זה הינו בטרם חלוף 3 ועל כך לא חלפו 3 שנים.

בדיון מיום 5.9.12 ביקש ב"כ הנתבעת לפצל את הדיון על מנת לדון בשאלת ההתיישנות שכן אם זו תתקבל, לא יהיה מקום להמשך הדיון.

דיון והכרעה:

אין חולק כי תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת בתוך שלוש שנים, הכל בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981.

אין חולק כי התובעת שוחררה מבית החולים בו ביום 4.3.07 ואילו התביעה הוגשה ביום 14.9.10 אלא שלטענת התובעת עד לקבלת דרישת התשלום מיום 12.5.10 מבית החולים, כלל לא ידעה כי הנתבעת לא פרעה את החשבון, ועל כן יש מקום לדון בתביעה.

מעיון במכתב פנייה מיום 6.6.10 של ב"כ התובעת אל הנתבעת (נספח ה' לכתב התביעה) עולה, לכאורה, כי אביה של התובעת פנה מספר פעמים אל הנתבעת בבקשה לפרוע את חשבונות בית החולים ובתגובה הנתבעת דרשה כי התובעת תמציא לה את החשבונות המקוריים.

עוד נטען באותו מכתב כי ידוע לתובעת כי נעשתה פנייה ישירה של הנתבעת אל בית החולים ומשכך סברה התובעת לתומה כי הנתבעת פרעה את החוב בגין האשפוז – אלו טענות כבדות משקל ויש לבררן לגופן ולהכריע בהן לאחר שמיעת הראיות. אם נכונים דברים אלו, נראה כי אין המדובר בתובעת אשר "ישנה על זכויותיה" תקופה ארוכה - נהפוך הוא.

כידוע, הפסיקה נוטה לפרש בצמצום את תחולת טענת ההתיישנות, כיוון שההתיישנות פוגעת לכאורה בזכותו החוקתית של תובע פוטנציאלי לגישה לערכאות, דבר המונע לכאורה מהניזוק לממש את זכותו המהותית לפיצוי בגין נזקו (ראה: ע"א 6809/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז' (5) עמ',433 פסקה 12).

על אחת כמה וכמה כאשר נקבע כי יש להחיל את עקרון תום הלב גם בתחום ההתדיינות של בעלי הדין וכאשר נתבע שותק (כפי שנראה הנתבעת שתקה ולא הודיעה לתובעת כי אינה מקבלת את תביעתה לכיסוי הוצאות האשפוז) ונמנע מלהזהיר את התובע מפני התיישנות, מוצדק לעיתים להשתיק אותו מלטעון טענה זו (ראה: דברי כב' סגנית הנשיאה השופטת וסרקרוג בבר"ע (חיפה) 708/06 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, בעמ' 3, (7.11.06).

"יש להחיל את עיקרון תום הלב גם בתחום ההתדיינות של בעלי הדין וכאשר נתבע שותק ונמנע מלהזהיר את התובע מפני ההתיישנות, מצדיקה לעיתים אותה התנהגות ועל אחת כמה וכמה התבטאות סותרת בנושא ההתיישנות – להשתיק אותו בעל דין מלטעון טענת התיישנות".

נכון, בעיני לקבוע כי בשלב זה של הדיון, בטרם נשמעו העדויות ונתבררו הראיות, כי ישנן טענות המצריכות בירור עובדתי מעמיק ומשכך סוגיית ההתיישנות תתברר במאוחד עם יתר הטענות שהעלו הצדדים.