פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ירושלים

עתירה למתן צו על תנאי

השופטת גילה כנפי-שטייניץ:

העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של המשיב 1, בית הדין השרעי לערעורים (להלן: בית הדין לערעורים) מיום 21.5.2024, בגדרו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של המשיב 2, בית הדין השרעי בעכו (להלן: בית הדין השרעי) מיום 15.2.2024. במוקד ההליכים עומדת בקשת העותרת לבטל תניה בהסכם הגירושין אשר נחתם בינה לבין המשיב 3 (להלן: המשיב), ואושר בפסק דינו של בית הדין השרעי מיום 1.2.2023.

כבר בפתח הדברים יצוין, כי הטיעון המשפטי שהוצג בעתירה נסמך בעיקרו על פסקי דין וציטוטים מתוך פסקי דין שלא היו ולא נבראו. זאת, כתוצאה מהסתמכותה של באת כוח העותרת, כך על-פי הסבריה, על מידע שסופק לה על-ידי "אתר שהומלץ לה ע"י קולגות", מידע שהוטעתה לחשוב כי הוא אמת מבלי שווידאה את נכונותו. לאחר שהדברים הוצפו, ביקשה העותרת לתקן את העתירה כך שיוסרו אזכורי הפסיקה הבדויים, תוך שציינה כי "הטענות המשפטיות שבעתירה עומדות בעינן" ומעוגנות בפסקי דין קיימים, אשר חלקם אוזכרו בעתירה. בנסיבות אלה, ועל מנת שלא תקופח העותרת מחמת מעשיה של באת-כוחה, מצאתי לדון בעתירה לגופה. בחלקו השני של פסק דיני – אתייחס לאופן התנהלותה של באת-כוח העותרת, על רקע התופעה ההולכת ומתרחבת של שימוש בכלי בינה מלאכותית לצורך עריכת כתבי בית-דין.

רקע עובדתי לעתירה

העותרת והמשיב, בני העדה המוסלמית, נישאו זה לזו בשנת 2008, ולהם שלושה ילדים קטינים. לאחר שיחסיהם של השניים עלו על שרטון, הם פנו יחדיו לעורך דין ובהתאם לעצתו ניסחו הסכם גירושין קצר, עליו בסופו של דבר חתמו (להלן: הסכם הגירושין). ביום 1.2.2023 התגרשו השניים בהסכמה; כאשר בית הדין השרעי אישר את הסכם הגירושין, לאחר שהמבקשת הצהירה בפניו כי "אני מאשרת ומצהירה כי הגעתי להסכם האמור לאחר שהבנתי את תוכנו, ובאתי על החתום עליו מרצוני החופשי ובהסכמתי המלאה, ללא כל לחץ או כפייה או אילוץ מצד גורם כלשהו". במסגרת הסכם הגירושין, הנפרש על פני עמוד בודד, הסדירו בני הזוג את מזונות הקטינים, את משמורת הקטינים ואת תשלום המוהר, כאשר בפסקה האחרונה להסכם – היא התניה שבמוקד ההליכים – נכתב כי מבוקש ליתן להסכם תוקף של פסק דין "בתנאי שכל צד יזכה את הצד השני מכל הזכויות האזרחיות והשרעיות הנובעות מהנישואין ומהגירושין באופן כולל ומקיף, שיש בו למנוע כל תביעה וטענה" (להלן: תניית הוויתור). יוער כי התרגום שצוטט הוא תרגומה של העותרת, כפי שצורף לעתירה. תרגום מעט שונה צורף לבקשת המשיב לדחיית תביעת העותרת שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה כפי שתתואר להלן. עם זאת, אין חולק כי על פי נוסחו של ההסכם ויתרה העותרת על זכויותיה "האזרחיות" הנובעות מהנישואין והגירושין.

בחלוף כשבעה חודשים, ביום 6.9.2024, הגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בקריות תביעה נגד המשיב למתן פסק דין הצהרתי על זכויותיה בדירת מגורי בני הזוג ולאיזון המשאבים (תלה"מ 20235-09-23). במסגרת הליך זה הגיש המשיב בקשה לדחיית התביעה על הסף על יסוד הסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין – וזאת לנוכח תניית הוויתור שלפיה ויתרה העותרת, כך לטענתו, "על כל טענה ו/או דרישה הנובעת מקשר הנישואין והגירושין שבאו אחריהם מלבד מה שהוסכם בהסכם הגירושין". יצוין, כי בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 13.12.2023, נדחתה בקשת המשיב לסילוק התביעה על הסף, תוך שנקבע כי יש לברר, לאחר שמיעת הראיות, "למה הכוונה במונח 'זכויות אזרחיות'", והאם העותרת "הייתה מודעת לכך שהיא מוותרת על טענות לזכויות רכושיות".

לטענת העותרת, רק בעקבות בקשת המשיב לסילוק תביעתה על הסף, נודע לה לראשונה כי היא "חתמה על ויתור על כל זכויותיה שבדין האזרחי". עוד טענה כי תניית הוויתור הוכנסה להסכם לאחר שגובשו ההסכמות בין בני הזוג, ללא ידיעתה והסכמתה, וכי חתמה על ההסכם, אף שאינה יודעת קרוא וכתוב בשפה הערבית, על יסוד מצגו של המשיב כי זה משקף את הסכמותיה. בהמשך לכך, ביום 14.1.2024, הגישה העותרת תביעה לבית הדין השרעי לביטול תניית הוויתור שבהסכם הגירושין. בפסק דין שניתן ביום 15.2.2024 דחה בית הדין השרעי את התביעה – תוך שקבע כי העותרת לא הוכיחה, כנדרש בנסיבות העניין, כי חתמה על הסכם הגירושין מבלי שהבינה את תוכנו או כתוצאה מכפייה או אילוץ; כך במיוחד נוכח הצהרתה לפני בית הדין עובר לאישור ההסכם.

על פסק הדין האמור הגישה העותרת ערעור לבית הדין לערעורים, וביום 21.5.2024 ניתן פסק דינו – העומד במוקד העתירה דנן – הדוחה את ערעורה של העותרת. בפסק הדין נקבע תחילה, כי בניגוד לטענת העותרת, בית הדין השרעי מוסמך היה לאשר את הסכם הממון שבין בני הזוג, מכוח סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). עוד קבע בית הדין לערעורים כי העותרת לא הוכיחה עילה שבדין לביטולו של ההסכם, ובין היתר לא הוכחו טענותיה כי היא אינה מכירה את השפה הערבית וכי לא הבינה את תוכנו של הסכם הגירושין. בפרט, שעה שהצהירה לפני בית הדין השרעי כי היא מבינה את תוכנו של ההסכם ונתנה הסכמתה לו. עוד נקבע כי העותרת הצהירה, בעת טקסי הגירושין, על וויתורה על זכויותיה "השרעיות והחוקיות" באופן העומד בניגוד לטענותיה. לבסוף נקבע, כי ניסיונה של העותרת לבטל את תניית הוויתור מבלי לבטל את ההסכם כולו, באופן המבקש לבטל "רק מה שלא מתיישב עם טובתה" – יש בו כדי להעיד כי ההסכם לא נכרת בניגוד לרצונה או להסכמתה. בית הדין לערעורים הוסיף וקבע כי אישור הסכם ממון על-ידי בית הדין אינו מחייב קריאת כל סעיף בהסכם והסברתו לפרטיו, וכי חובת בית הדין לוודא כי שני הצדדים מבינים את תוכנו של ההסכם וכי חתמו עליו מרצונם החופשי, וכך אכן נעשה. לפיכך, הורה על דחיית הערעור.

מכאן העתירה שלפנינו, בה שבה העותרת על הטענות שהעלתה לפני בתי הדין השרעיים. בתמצית, היא טוענת כי בית הדין השרעי חרג מסמכותו "באשרו ויתור על זכויות אזרחיות". עוד היא טוענת כי היא אינה יודעת קרוא וכתוב בשפה הערבית (אף שהיא דוברת את השפה), ולכן לא ידעה כי תניית הוויתור נכללת בהסכם הגירושין; כי לא ניתן לה כל הסבר על משמעות תניית הוויתור והשלכותיה; וכי סירובם של בתי הדין השרעיים לבטל את התנייה בנסיבות אלה, פוגע בזכויותיה של העותרת ובעקרונות של צדק, באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה.

דיון והכרעה