פלונית ואח' נ' פלוני ואח'

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' בכר) בת"א 10365-09-16 מיום 29.11.2017, בגדרה נדחתה בקשת המבקשות לעיון חוזר בהחלטתו מיום 17.8.2017, שבה הורה על גילוי ועיון במסמכים המצויים בידי המשיבים 5-4 (להלן: הבנקים); ועמה – בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

2. להלן בקיצור נמרץ העובדות והטענות הצריכות לצורך הכרעה בבקשה. בשנת 2002 פתח סבם של המשיבים 3-1 (להלן: האחים) שלושה חשבונות בנק, ובכל חשבון הפקיד כ-4.5 מיליון ₪; החשבונות נוהלו תחילה אצל המשיב 4 (להלן: בנק לאומי), ולאחר מכן הועברו למשיב 5 (להלן: בנק הפועלים). לטענת האחים, הכספים שהופקדו בחשבונות אלו שייכים להם, מפני שהופקדו עבורם ונשמרו בנאמנות על-ידי סבם. אלא, שבשנת 2011, לאחר פטירת הסב, גילו האחים שלא נותרו כספים בחשבונות. לפיכך, הגישו האחים תובענה לבית המשפט לענייני משפחה, שבה ביקשו להורות למבקשות (סבתם ודודתם) – אשר לטענתם רוקנו את החשבונות שלא כדין – להשיב להם את הכספים. בד בבד ביקשו האחים לצרף את הבנקים כנתבעים בתובענה, אולם בקשתם זו נדחתה על-פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה. ביום 20.7.2016 הגישו האחים תובענה לבית המשפט המחוזי נגד הבנקים, ובה טענו כי המבקשות משכו את הכספים מהחשבונות, בין היתר, כתוצאה מהתרשלות הבנקים.

3. ביום 14.12.2016 אישר בית המשפט המחוזי למבקשות (על-פי בקשתן) לעיין באופן מלא בתיק התובענה נגד הבנקים. ביום 5.2.2017 החליט בית המשפט המחוזי לעכב את הדיון בתובענה זו עד לבירור הזכויות של האחים בכספים בבית המשפט לענייני משפחה. על החלטה זו הגישו האחים בקשה לעיון חוזר, ובה נקבע כי חרף עיכוב הדיון בתובענה יקיימו הצדדים הליכים מקדמיים ויגישו ראיות. הליכים מקדמיים אלה לא הושלמו, בין הצדדים נתגלעו מחלוקות, ובית המשפט המחוזי נדרש לשלוש בקשות בעניין זה. החלטתו בבקשות אלו ניתנה ביום 17.8.2017, במסגרתה הורה על גילוי ועיון במסמכים הנוגעים לפעולות שבוצעו בחשבונות הבנק שהועברו לבנק הפועלים, ועל גילוי בתצהיר של מסמכים הנוגעים לפעולות טלפוניות שביצע הסב בחשבונותיו בבנק לאומי (להלן: החלטת הגילוי).

4. ביום 18.9.2017 הגישו המבקשות בקשה לעיון חוזר בהחלטת הגילוי, ובה טענו בין היתר, כי זו נוגעת למסמכים השייכים להן, ומשכך היה מקום לאפשר להן להעלות את טענותיהן במסגרת הדיון בבקשה. ביום 29.11.2017 נתן בית המשפט המחוזי החלטה – שהיא מושא הבקשה שלפנַי (להלן: ההחלטה) – שבה נקבע, כי לא נפגעה זכות הטיעון של המבקשות, וכי "לא היה מקום להגשת הבקשה לעיון חוזר כפי שהוגשה" (פסקה 11 להחלטה). עוד נקבע, כי בשל העובדה שהמבקשות צפו בבקשה לעיון וגילוי במועד הגשתה, וכן צפו בהחלטה המעבירה את הבקשה לתגובה, היה עליהן "להגיש בקשה מתאימה להגשת עמדתן [...], ולא היה מקום להמתין למתן הכרעה בבקשה ורק לאחריה לעתור לעיון מחדש בהחלטה" (שם). בד בבד, ציין בית המשפט המחוזי כי טענת המבקשות "תמוהה", מכיוון שהיא עומדת בסתירה לטענה שהן עצמן העלו במסגרת תגובה שהגישו בבית המשפט לענייני משפחה. לגופו של עניין, דחה בית המשפט המחוזי את בקשתן ואת טענותיהן של המבקשות, והותיר על כנה את החלטת הגילוי.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, עמה נכרכה בקשה לעיכוב ביצוע.

5. המבקשות טוענות, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהורה על גילוי המסמכים. לשיטתן, המסמכים האמורים נועדו לשרת את האחים בתובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה, והם אינם 'רלבנטיים' לבירור המחלוקות שבתובענה נגד הבנקים. בנוסף טוענות המבקשות כי אין להתיר את גילוי המסמכים בטרם התבררה זכותם של האחים בכספים; זאת, בייחוד נוכח העובדה שהמסמכים כוללים מידע בנקאי חסוי השייך לצד ג' להליך (הסב המנוח והמבקשות כיורשותיו), ונוכח העובדה שהגילוי טומן בחובו פגיעה בזכויות יסוד של הסב ושלהן. עוד טוענות המבקשות, כי שגה בית המשפט כשקבע כי לא נפגעה זכות הטיעון שלהן; וכשקבע שאין משמעות לכך שעוכבו ההליכים בתובענה נגד הבנקים. לצד האמור, סוברות המבקשות כי בשל כך שהן אינן צד להליך שמתנהל בבית המשפט המחוזי, ההחלטה מהווה עבורן 'פסק דין' ולא 'החלטה אחרת', ועל כן עומדת להן זכות ערעור ולא רשות ערעור.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ונתתי דעתי על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אמת נכון הדבר, אלמלא היו המבקשות מודעות להגשת הבקשה מושא החלטת הגילוי, וההחלטה בבקשה זו היתה מובאת לידיעתן אך בדיעבד, הרי שהיתה קמה להן – כפי טענתן – זכות ערעור, והן לא היו נזקקות להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. אולם, לא בכך עסקינן בנדון דידן; למבקשות ניתנה זכות עיון מלאה בתובענת הבנקים, ואין מחלוקת על כך שהן אכן מימשו את זכותן זו; הן עיינו – בזמן אמת – בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי; בהחלטה המורה לבנקים להגיב לבקשה; בתגובת הבנקים לבקשה; בתשובה לתגובה; ובהחלטה עצמה – זמן קצר לאחר פרסומה. חרף האמור, לא ביקשו המבקשות בשום שלב להעלות את טענותיהן לפני לבית המשפט המחוזי. תחת זאת, העדיפו להמתין להכרעה, ורק כחודש לאחר שניתנה הגישו לראשונה את עמדתן במסגרת בקשתן לעיון חוזר. נוכח האמור, ובהינתן שהבקשה דנן מכוונת נגד החלטה בבקשה לעיון חוזר – 'החלטה אחרת' לכל דבר ועניין, הרי שלא קמה למבקשות זכות ערעור; טענותיהן צריכות אפוא להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור.

7. לגופו של עניין, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבותיו של המקרה דנן לא נפגעה זכות הטיעון של המבקשות, וכי "לא היה מקום להגשת הבקשה לעיון חוזר כפי שהוגשה" (פסקה 11 להחלטה). אמנם באופן פורמלי מכוונת כאמור הבקשה שלפנַי כלפי ההחלטה בבקשה לעיון חוזר מיום 29.11.2017, ולפיכך הגשתה באה לכאורה בגדרו של המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ברם, נוכח הנסיבות המפורטות לעיל ובפרט נוכח 'שתיקתן' המתוארת של המבקשות, בקשת רשות ערעור זו מכוונת הלכה למעשה נגד החלטת הגילוי מיום 17.8.2017 – החלטה שבאופן תמוה לא צורפה כנספח לבקשה. המבקשות החמיצו אפוא את השעה להגשת בקשתן, שכן היה עליהן להגישה, במועדה, נגד החלטת הגילוי; הבקשה לעיון חוזר אינה אלא ניסיון 'להחיות' באופן מלאכותי את האפשרות להגשת בקשת רשות ערעור (ראו דברַי ברע"א 2380/12 ט.ר הנדסה אזרחית נ' החברה הכלכלית לאשקלון, פסקה 4 (1.5.2012); רע"א 3826/15 אשלווא נ' חברת רייך-שחר בע"מ (5.7.2015); רע"א 3620/15 אביזאדה נ' אשורי (7.7.2015)). משאלו הם פני הדברים, אינני מוצא מקום להידרש ליתר טענותיהן של המבקשות.

8. סוף דבר: הבקשה נדחית; ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שנכרכה עמה, והיא נמחקת בזאת. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, ורק מטעם זה, לא אעשה צו להוצאות.