פלוני נגד פלונית בית הדין הרבני בתל אביב

בפנינו תביעה רכושית וכן תביעת אשה לכתובתה.

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך כט' באדר תשע"ז (X.X.17). לאישה אלו נשואים שלישים, ולאיש – שניים.

הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך כ"א בשבט תשפ"א (3.2.21), כשנותר לנו להכריע בעניין הכתובה וענייני רכוש שונים.

הכתובה

את תביעת הגירושין הגיש הבעל. האישה תבעה שלום בית, וביה"ד התרשם שאם אכן הבעל היה מוכן להליך של שלום בית, האישה הייתה שמחה לחזור לחיי הנישואין. אף שבין הצדדים התגלעו בעיות שונות, והצדדים אף היו בייעוץ זוגי. מתקבל הרושם שהאישה לא רצתה את הגירושין, והייתה מוכנה לפעול למען השלום, אם הבעל היה מוכן לשתף פעולה.

כלל ידוע הוא שכתובה בחזקתה. האישה אוחזת בידה את שטר הכתובה, ולפיו התחייב לה הבעל בגין כתובה ותוספת כתובה סכום של 52,000 דולר. ע"מ שהאישה תפסיד את כתובתה, על הבעל להוכיח סיבות הלכתיות שבגינן אינה זכאית לכתובה. נאמר שבמקרה שלפנינו לא מצאנו כל סיבה לכך שהאישה לא תהיה זכאית למלא כתובתה. ונתייחס לשתי טענות שהעלה הבעל בעניין, הראויות להתייחסות.

בעניין הטענה שהאישה היא זו שיזמה את הפירוד, בפרט כאשר יזמה הרחקת הבעל מהבית בעקבות התקרית עם בנה. ראשית, לא נראה לנו שהאישה היא זו שיזמה את הגירושין, ואף לאחר צו ההרחקה והזמנת המשטרה, התקבל הרושם שהייתה מוכנה לנסות שלום בית, תוך טיפול מתאים. בעניין הזמנת המשטרה וצו ההרחקה, דעתינו שבכגון זה אין האישה מפסידה את כתובתה. שאם תפסיד את כתובתה, יהיה זה מסר שיכול להביאה לידי סכנה. אם אישה תחשוש להתלונן במשטרה או ברשויות במקרים של אלימות, שמא תפסיד את כתובתה, הדבר יביאנה לידי סכנה. אישה עשויה להפסיד כתובתה, אם תגיש כנגד הבעל תלונות שווא, שאז נראה את האישה כיוזמת את הפרוד והגירושין. אולם בנדו"ד שאין ספק שהיה אירוע אלימות, ואין זה משנה מה עוצמתו ואם היה הכרח להזמין משטרה, שהרי לא נוכחנו במקום וקשה להתרשם, הרי שלא הייתה כאן תלונת שווא בניסיון להרחיק את הבעל וליזום פירוד וגירושין. ההרחקה הייתה להבנתנו ניסיון להרגיע, ולהבטיח שאירוע כזה לא יחזור בעתיד. ומכאן אין להסיק שהאישה היא זו שיזמה את הפירוד והגירושין והייתה מעוניינת בהם.

באשר לטענה השנייה, שבמסגרת הסכם יחסי ממון שחתמו בני הזוג לפני הנישואין, בסעיף 65 להסכם, ויתרה האישה למעשה על כתובתה, וכך נכתב בסעיף 65 להסכם:

"הצדדים מצהירים ומסכימים הדדית כי הסכם זה קובע וממצא באופן סופי ומוחלט את זכויותיהם הממוניות, הנכסיות, הרכושיות והכספיות, מכל מין וסוג שהוא, גם אם יגדל או יקטן."

טוען בא כוח הבעל כי מעבר להסכם זה אין לאישה כל זכויות לרבות הכתובה.

אני מפנה את הצדדים לפסק דין של הרכב זה שפורסם באתר בתי הדין (בתיק מס' 1202694/7), ומופיע גם בצורה שונה, בספר משפטיך ליעקב (חלק ז' סי' ט'). מדובר היה בהסכם ממון שלפני נישואין, שקיבל תוקף של פס"ד מרב רושם הנישואין, ושם נכתב ש"אין לצדדים ולא יהיו כל תביעות זה על זה כולל תביעות של פיצוי מכל סוג שהוא, בכפוף לסדור הגט וקיום סעיפי ההסכם". ועניין הכתובה לא נזכר במפורש בהסכם, היינו שלא נכתב בפירוש שהאישה מוחלת על חיוב כתובה. לאחר כמה שנים הצדדים בקשו להתגרש על פי הסכם הממון. הצדדים לא הזכירו את עניין הכתובה, וגם בית הדין (לפחות לפי הפרוטוקול) לא שאל בעניין הכתובה. ולאחר כחודש באה האישה ותבעה כתובתה בטענה שלא ויתרה על הכתובה, וכל המחילה הייתה על טענות של פיצוי או תביעות נזיקין בבית משפט וכד', אך לא לעניין הכתובה. והשאלה שעלתה האם בסעיף האמור בהסכם הממון, יש בו משום סילוק מתביעה גם לעניין הכתובה. ושם בוארו צדדי ההלכה, והמסקנה הייתה שיש לפשר.

גם בפסק דין בנוגע לתיק 1202694, מדובר היה בהסכם ממון שבו נכתב: "בכפוף לאמור בהסכם זה וביצועו, מצהירים הצדדים כי אין ולא תהיה למי מהם בעתיד כל טענה או/ו תביעה, כספית ו/או קניינית ו/או אחרת, האחד כנגד משנהו, הן במישרין והן בעקיפין, וכן הם מוותרים בזאת ויתור סופי ומוחלט על כל טענת אי גילוי, ועל כל טענה מכל מין וסוג שהוא הנובעת מנישואיהם והקשורה בהסכם זה". (הדגש לא במקור). גם בנידון שם מדובר היה על ויתור כללי מפורש על כל טענה הנובעת מנישואיהם, והשאלה שעלתה, האם ויתור כללי מתייחס גם לעניין הכתובה, או שבהסכם יש לכתוב מפורש ויתור על הכתובה, בפרט אם ההסכם נעשה לפני הנישואין והתחייבות הכתובה באה לאחריהם ומבטלת את האמור בהסכם, וכן מחמת חשיבות הכתובה, שלא תהיה קלה בעיני להוציאה וכו'. לכן היה צורך לדון ולהסתפק בצדדי ההלכה האם הוויתור הכללי כולל גם את הכתובה, והמסקנה הייתה שיש מקום לפשר. עוד אציין שבנדון פסה"ד שפורסם, הסכם הממון נחתם לפני הנישואין, ואושר בבית המשפט לאחר הנישואין, דבר שגם לו יש משמעות.

איני רואה מקום לעשות "גזור הדבק" מהדברים שכבר פורסמו, בפרט לאור אריכותם, יוכלו הצדדים לעיין שם. אך אין המקרה שם דומה לנדו"ד. שם היה ויתור מפורש, הבעיה שהוויתור היה כללי, ולכן היה מקום לפשר. במקרה שלפנינו אין ויתור. ישנה הצהרה, שהמשמעות שלה היא הצהרה כללית ביחס לרכוש, ואיני רואה איך ליחס הצהרה זו לעניין כתובה. אם היה נכתב במפורש שהצדדים מוותרים על כל תביעה הנובעת מהנישואין מעבר להסכם, היה מקום לפשר, וכנידונים דלעיל. אולם במקרה שלפנינו זו הצהרה שמתייחסת רק לענייני הרכוש: "הצדדים מצהירים ומסכימים הדדית כי הסכם זה קובע וממצא באופן סופי ומוחלט את זכויותיהם הממוניות, הנכסיות, הרכושיות והכספיות, מכל מין וסוג שהוא, גם אם יגדל או יקטן". אנו לא מוצאים כל מקום ליחס ו"להכניס" לתוך מילים אלו את עניין הכתובה. אפילו המילים "התחייבות מכוח נישואין", לא הוזכרו בסעיף זה. ניכר שהוא מתייחס אך ורק לסוגית הרכוש ולא לעניין הכתובה.

זאת ועוד. מדובר בבני זוג המשתייכים לזרם הדתי – חרדי. הבעל הינו איש עסקים וגם איש ספר המבין בענייני הלכה, והראיה שאף סכום הכתובה כתב במשורה ובמניין (52,000 דולר), ולא בהפרזה וגוזמה. (היינו אומרים שסכום הכתובה נכתב כמנהג אברכים ולא כמנהגם של אנשי עסקים, והדבר מלמד על רצינות והבנה). גם האישה הינה עו"ד העוסקת בתחום האישות. אין מדובר בצדדים "מנותקים", שבקושי יודעים כתובה מה היא. ולכן מקובלת עלינו עמדת האישה שעניין הכתובה במתכוון לא נכנס למסגרת ההסכם, כדי שהכתובה לא תהיה לצור על פי צלוחיתו, וכחרס הנשבר ואבק פורח. גישה זו ראויה ונכונה מבחינת ההלכה (והדברים התבארו באריכות במשפטיך ליעקב חלק ז' סי' ט' אות ד').

כפי שאמרנו, בנדו"ד חובת ההוכחה להפסד הכתובה הינה על הבעל. לא הוכח שהאישה הפסידה את כתובתה. טענות על מריבות בין אם נעשו ביוזמת האיש ובין אם נעשו ביוזמת האישה, אינן עילה להפסד הכתובה. (אלא אם כן מדובר במציאות של מריבות קשות המביאות לידי גירושין, שאז יש לבחון מי הגורם למריבות ולגירושין, ואין כך פני הדברים בנדו"ד).

בעניין הטענה כי הוצא לאישה מכתב על הפסקת הקשר, והיה עליה תוך 60 יום לקבל את הגט בהתאם לסעיף 48-49 להסכם, כך שעליה היה לקבל את הגט לא יאוחר מתאריך 20.9.20, ועל כל חודש עיכוב יש לשלם 5,000 דולר או מחצית מהמשכורת, בהתאם לסעיף 58 להסכם הממון. הואיל והאישה קבלה את הגט בטווח הזמן הסביר, תוך 4 חודשים מפתיחת התיק, אין מקום לפסוק חיוב כנגד האישה. סעיף זה נועד למקרה של סרבנות, שאז ניתן לחייב למפרע מ-60 יום ממתן ההודעה. במקרה שלפנינו לא הייתה סרבנות, הייתה הכלה של המצב. לכן אין לחייב את האישה בחיובים שבהתאם לסעיף 58 להסכם הממון.

לאור האמור הבעל חייב לשלם לאישה את כתובתה – 52,000 דולר. נכון לשער ממוצע גבוה לתקופה הנוכחית (ובנדו"ד יש לקחת בחשבון ממוצע של חצי שנה לפחות, מפני ששער הדולר עולה ויורד. נציין שאך לפני כשנה, עת תחילת הקורונה, נסק שערו ל 3.80), יש להעמיד על שער של 3.35 ש"ח לדולר, סה"כ 174,200 ש"ח. יצוין כי ביום הנישואין היה שער הדולר 3.62 ש"ח לדולר, כך שסכום הכתובה עמד על 188,240 ש"ח. אולם כיון שידוע היה בזמן הנישואין שהדולר יכול לעלות ולרדת, ההתחייבות הדולרית משמעותה הן לעליה והן לירידה, ולכן חייב הבעל לשלם לאישה עבור כתובתה סכום של 174,200 ש"ח.

הלוואות שלוותה האישה מהבעל