פלוני נ' קצין התגמולים

1. מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"ו 5266-11-16, כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי), במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדה רפואית עליונה בענייננו.

           המבקש, יליד 1948, הוכר בשנת 1970 כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים). בשנת 1971, החליטה ועדה מחוזית להקטין את שיעור אחוזי הנכות שהוקנו למבקש מ-30% ל-10%. בשנת 2015, פנה המערער בבקשה לבדיקה מחדש, בטענה להחמרת נכותו המוכרת. ועדה רפואית מחוזית קבעה כי אכן קיימת החמרה במצבו, בשיעור 10%. הוועדה ייחסה את מחצית ההחמרה, בשיעור 5%, לפגיעה בתקופת שירות הצבאי – כך שאחוז נכותו הכולל של המבקש הועמד על 15%. המערער ערער על החלטה זו בפני ועדה רפואית עליונה, שלא מצאה לשנות מהחלטת הוועדה המחוזית.

           בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מושא הבקשה שבפניי, דחה את ערעור המבקש על הכרעת הוועדה הרפואית העליונה. נקבע כי ההחלטה לייחס חלק מההחמרה לפגיעה המוכרת הנה החלטה רפואית טהורה, שאינה חורגת ממתחם הסבירות. כן הוכרע, כי העובדה שהמערער לא נשלחלבדיקת MRI  אינה מהווה פגם משפטי. במסגרת החלטתו, הוסיף והתייחס בית המשפט קמא גם לטענות המבקש שהועלו ביחס להחלטת הוועדה הרפואית משנת 1971, להוריד את אחוזי נכותו. נקבע כי ביחס להחלטה זו חלה התיישנות. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה לא חלה התיישנות באשר לא היה באפשרותו לדעת מהם נימוקי הוועדה. נקבע כי המבקש לא פעל לאורך השנים לקבלת פרוטוקול הוועדה, אלא "התעורר" רק בשנת 2015, בשל מצוקה כלכלית שפקדה אותו.

2. במוקד הבקשה שבפניי, ניצבת טענת המבקש, המייצג את עצמו, לפיה אין הלימה בין פגיעותיו לבין שיעור הנכות שנקבע. לשיטתו, יש להשיב על כנו את שיעור אחוז הנכות בסך 30% שנקבע מלכתחילה, ולהוסיף אליו 20% נוספים בגין החמרה – כך שייקבעו לו אחוז נכות על סך 50%. בהקשר זה, שב המבקש על טיעונים שהעלה בפני בית משפט קמא, לפיהם יש לזקוף את מלוא ההחמרה במצבו לפגיעה בשירותו הצבאי, ולא לגילו. עוד טען, כי נדרשה בדיקת MRI לשם הכרעה – ובהיעדרה נפל פגם מהותי בהליך, וכן כי היה על הוועדה להתייחס גם לנכות בגין הקרנה לגפיים התחתונות.

           לצד האמור, המבקש שב והתייחס להחלטת הוועדה הרפואית משנת 1971. לטענתו, לא חלה התיישנות ביחס להחלטה, לנוכח הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), העוסק בהשעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע. בענייננו, כך נטען, המשיב העלים ממנו את נימוקי הוועדה עד שהמבקש גילה אותם בשנת 2015.

           עוד טען המבקש, כי לא נקט בהליכים להגדלת אחוזי הנכות מאז שנת 1971, משום שהאמין כי עליו להיאבק במגבלות הפגיעה, אך בעקבות שינוי קיצוני במצבו הכלכלי והליכי פשיטת רגל נגדו, החליט להגיש את התביעה.

3. דעתי היא כי דין הבקשה להידחות.

           עוסקים אנו בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. בבקשות מסוג זו, מעבר להרמת הנטל הנדרשת בבקשות רשות ערעור באופן כללי, מתווספת העובדה שמדובר ברשות ערעור בנושא החוסה תחת צלו של חוק הנכים. סעיף 12(א) לחוק זה קובע כי ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדה רפואית עליונה יהיה "בנקודה משפטית בלבד". סעיף 34(א) קובע הוראה דומה בנוגע לערעור על החלטת ועדת ערעור. קל וחומר שרשות ערעור לבית משפט זה תוגבל בהתאם לאותו הסייג (ראו למשל: רע"א 7965/15 פלוני נ' קצין התגמולים (17.12.2015); רע"א 2563/14 קידר נ' קצין התגמולים (18.8.2014); רע"א 2107/15 בכר נ' קצין התגמולים (26.4.2015)).

           במקרה דומה הביאה השופטת ע' ארבל את הדברים הבאים, אשר הולמים ביותר אף את ענייננו: