פלוני נ. פרקליטות המדינה ואח'

השופט (בדימ') א' שהם:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה נטען על ידי העותרים, כי:

"... המשיבים שגו באופן קיצוני כאשר לא שקלו את כלל הראיות אשר הונחו בפניהם, או שהעניקו להן, שלא בצדק, משקל פעוט, ועקב פעולתם ו/או מחדליהם אלה, הגיעו למסקנה שגויה כי אין אשמה בכל הנוגע לחשדות לביצוע עבירות של החזקה בתנאי עבדות; כי אין בפניהם די ראיות לשם העמדה לדין בכל הנוגע לחשדות לעבירות של שימוש בתעודות הנחזות על פניהן להיות מזוייפות; וכן ביחס למרמה בנסיבות מחמירות, עושק וטיפול רשלני בתרופות, מניעת טיפול רפואי וסחיטה באיומים".

2. בגוף העתירה נמסר, כי העותרים הם "כמה מבין הנפגעים – הן נפגעי כת, הישירים והעקיפים, של פעולותיה ארוכות השנים של המשיבה 5 (להלן: המשיבה), אשר לאחר שהצליחו בעמל רב להיחלץ מ'ציפורניה', הגישו כנגדה מספר תלונות אשר כולן כרוכות בכת אותה ניהלה – ולמרבה הצער, עודנה מנהלת...".

           לטענת העותרים, המשיבה גרמה למטופליה להאמין כי הם קורבנות למעשי התעללות "מזוויעים" מצד בני משפחתם, והיא "ניצלה את מצוקתם פרי דמיונה ובכך יצרה צורך מדומה והכרח בטיפול, אותו סיפקה תוך גביית כספים כבדים ולאורך שנים". נטען בנוסף, כי המשיבה היא אחות במקצועה, אשר מציגה את עצמה כ"הומאופתית" ומתיימרת להיות "דוקטור", למרות שהיא נטולת כל הכשרה "ליתן טיפול רפואי ממשרד הבריאות". חרף זאת, עסקה ועוסקת המשיבה במתן "טיפולים אלטרנטיביים" באמצעות מגע יד, בביצועם של "אבחונים" רפלקסולוגים, במתן "שיחות יעוץ", ואף במתן טיפול "תרופתי", לכאורה (המרכאות במקור – א.ש.). מלבד הכלים הרפואיים, הפסיכיאטריים והפסיכולוגיים, בהם השתמשה המשיבה, לטענת העותרים, נעשה על ידה גם שימוש בהיפנוזה. באופן זה, שכנעה המשיבה את קורבנותיה, כך לטענת העותרים, בקיום מציאות מדומה, לפיה רוב "חברי (וניצולי) הכת – והרבה אחרים – 'נאנסו על ידי הוריהם בילדותם'". הדבר גרם לקרעים בתוך המשפחות, לניתוקים מבני המשפחה "עד כדי פירוק המשפחות", ולפגיעה חמורה במטופלים עצמם. לטענת העותרים, המשיבה סיכנה את חייהם של מטופליה בכך ש"אסרה עליהם לקבל כל טיפול רפואי קונבנציונלי, וחייבה אותם לנהוג אך ורק על פי הוראותיה", וזאת תוך גביית סכומי עתק, "ללא תיעוד, לרוב ללא קבלות".

3. העותרים ערים לכך כי הטענות, לפיהן המשיבה הביאה את קורבנותיה לכדי תלות מוחלטת בה, תוך ניתוק מוחלט מהסביבה הקרובה, ותוך שכנוע הקורבנות כי בוצעו בהם עבירות מין בילדותם, אין בהן "כדי לספק את דיות הראיות הנדרשת להגשת כתב אישום". עם זאת, נטען על ידי העותרים כי ברשותם ארבע חווֹת דעת "של מיטב המומחים בישראל העוסקים בתחום טיפול בנפגעי כתות". חוות הדעת מאשרות, "ללא יוצא מהכלל", את טענותיהם של העותרים ומספקות הסבר מדעי לגבי אופן פעילותה הפלילית של המשיבה. בין היתר, ביצעה המשיבה, על פי הטענה, "פעולות בלתי חוקיות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף, סחיטה באיומים ומתן טיפול רשלני", והתלונות למשטרה "הוגשו תוך דאגה כנה ואמיתית לאלו שעדיין נמצאים בשבי המשיבה, כחלק מהכת". העותרים הוסיפו וטענו, כי למרות עדויות מפורטות שנמסרו, וחרף העובדה כי הועלו שמות של קורבנות נוספים "החקירה ואיסוף המידע פשוט לא מוצו", ובאופן תמוה ובלתי ענייני הוחלט שלא להעמיד לדין את המשיבה. במקביל לתלונתם של העותרים במשטרה, הם גם פנו אל רשות המיסים ומסרו למשיב 4, פקיד שומה חקירות חיפה והצפון, עדויות ומסמכים "למכביר" על ביצוע עבירות מס חמורות, ובכלל זה מתן שירותים ללא קבלות, או הנפקת קבלות פיקטיביות.

4. בהמשך העתירה, פרטו העותרים את כל הפעולות שנעשו על ידם במטרה להניע את גלגלי החקירה ולהביא למיצוי הדין עם המשיבה. בסופו של דבר, הוחלט על ידי המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) לסגור את תיקי החקירה בעניינה של המשיבה, כאשר עררים שהוגשו על החלטות אלה נדחו. לשיטתם של העותרים, החלטות המשיבים נגועות בחוסר סבירות קיצוני, שעה ש"לא הפעילו את שיקול דעתם לעניין סיום החקירה והגשת כתב אישום באופן ראוי הולם וסביר כנדרש מהם".

           לסיכום, נטען על ידי העותרים כי חומרי החקירה המצויים ברשותם, לרבות חווֹת דעת של מומחים בעלי שם, "בתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, הכתות וההיפנוזה", מעידים על כי "תוצאות החקירה היו הפוכות", לוּ מוצתה החקירה על ידי המשטרה והפרקליטות. כך, המשיבה לא עומתה עם חומרי החקירה הקיימים ועם חווֹת דעת המומחים, ואף לא נערך עימות בינה לבין "מטופליה" (המרכאות במקור – א.ש.). למרות עמדת העותרים כי החקירה לא מוצתה, הם סבורים כי, בשל הזמן הרב שחלף מאז הוגשו התלונות, היה על המשיבים להגיש נגד המשיבה כתב אישום. העותרים הוסיפו וטענו, כי "גם אם היה נמצא ספק לכאורי בחומר הראיות, הרי שכאמור, על פי אמת המידה המקובלת, ספק המתגלה בחומר הראיות איננו שולל אף מעצרו של אדם עד תום הליכי המשפט, ומקל וחומר אף אין להתחשב בו לצורך החלטה בדבר הגשת כתב אישום".