פלוני נ' פלונית

1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא א' אברהם, והשופטים ע' טאהא ו- ר' גלפז מוקדי) בעמ"ש 54954-03-17 מיום 18.9.2017, במסגרתו נדחתה ערעורו של המבקש על החלטות בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (השופט א' זגורי) מיום 9.2.2017 בתמ"ש 4046-05-12, ומיום 5.8.2014 בתמ"ש 42240-10-14, שהדיון בהן אוחד.

2. המבקש והמשיבה, המשתייכים לכנסיה היוונית-קתולית, נישאו בשנת 2002. בשנת 2004 נולד לבני הזוג בנם היחיד. לטענת המבקש, בחודש אפריל 2006 הסתבר לו כי המשיבה ניהלה ועודנה מנהלת קשר אינטנסיבי עם גבר זר אותו הכירה שנים רבות לפני היכרותה עם המבקש, קשר אותו הסתירה מהמבקש עובר לנישואיהם. לאור הגילוי נוצר קרע ביחסי הצדדים והם נפרדו למספר חודשים, ובמועד זה חילקו בהסכמה את הכספים שבחשבון המשותף. בשנת 2008 נפרדו הצדדים פרידה סופית. בשנת 2009 ערכו הצדדים הסכם בעניין משמורת ומזונות בנם, שקיבל תוקף פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה. רק בשנת 2012 הגיש המבקש לבית הדין הכנסייתי הקתולי תביעה לביטול הנישואין (בהיעדר אפשרות לגירושין בדין הקתולי). בסמוך לכך, בחודש מאי 2012, הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת תביעה רכושית לאיזון משאבים (תמ"ש 4046-05-12). המשיבה טענה כי הצדדים נפרדו בשנת 2008 ויש לאזן את כל המשאבים שצברו במהלך הנישואין ולחלקם בחלקים שווים. המבקש התנגד לתביעת המשיבה וטען כי הצדדים נפרדו הלכה למעשה בשנת 2006, וכי החל מהפרדת החשבון המשותף לא קיימו הצדדים כל שיתוף כלכלי. במקביל, הגיש המבקש תביעה לפיצויים נגד המשיבה בה טען כי נגרמו לו נזקים רבים בשל העיכוב בהתרת הנישואין, ובשל ניאופה של המשיבה והתרמית שביצעה בהסתירה ממנו את הקשר עם הגבר הזר (תמ"ש 42240-10-14). המשיבה ביקשה לדחות תביעה זו על הסף בהסתמך על ההלכה שנפסקה בבית משפט זה בע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני (29.10.2013) (להלן: עניין פלוני), בה נשללה האפשרות לתבוע פיצויים בעקבות ניאוף ביחסים בין בני זוג. בחודש פברואר 2015 הסתיימו נישואי הצדדים בהסכמה בבית הדין הכנסייתי.

3. ביום 5.8.2014 ניתנה החלטת ביניים לעניין המועד הקובע לצרכי איזון המשאבים בין הצדדים. בית המשפט דחה את טענות המבקש לפיהן ההפרדה של החשבון המשותף בחודש אפריל 2006 מסיימת את השיתוף הרכושי בין הצדדים, וקבע כי באותה שעה הצדדים לא הגיעו להחלטה משותפת בדבר סיום הקשר הזוגי או סיום הנישואין, ובני הזוג המשיכו לחיות יחד לסירוגין תוך ניהול חיי משפחה, שכירת דירה, נסיעה משותפת לחו"ל וכיוצא באלה. בנוסף, מסקנה זו נתמכת גם מאופן חלוקת הכספים הלא שוויונית בין הצדדים, שנעשתה בסערת רגשות לאור חשדו של המבקש כי המשיבה נואפת בו. נוכח האמור נקבע כי המועד הרלוונטי לצרכי איזון המשאבים בין הצדדים הוא חודש אוקטובר 2008.

4. ביום 9.2.2017 ניתן פסק דינו הסופי של בית המשפט לענייני משפחה. במסגרת זו החליט בית המשפט על סילוק על הסף של תביעת המבקש לפיצויים, לאור ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין פלוני, בה נדחתה אפשרות תביעה לפיצוים בגין ניאוף, נגד בן זוג או נגד צד ג', וזאת מטעמים של מדיניות שיפוטית, בהם הרצון למנוע "משפטיזציה" של החיים הזוגיים ואכיפת מוסר דרך המשפט, מניעת הצפה של מערכת המשפט בטענות שכאלו לאור שכיחות תופעות מעין אלהה בחברה, וכן בשל החשש מהחזרת יסוד האשם בפירוק נישואין ב"דלת האחורית" בתביעות לאיזון משאבים. בית המשפט לענייני משפחה ציין כי אמנם פסק דין בענין פלוני ניתן במקרה של תביעת הצד הנבגד נגד צד ג' – המאהב, אך פסק הדין מחיל במפורש את ההלכה גם על תביעות בין בני הזוג בינם לבין עצמם, כאשר הנימוקים לכך הם אותם הנימוקים. בית המשפט דחה אף את תביעתו של המבקש לקבל פיצויים בגין סרבנות האישה להתגרש, וזאת כיוון שבעדה הקתולית גירושין אסורים בתכלית האיסור וללא התקיימות התנאים לביטול נישואין אין האישה יכולה להיחשב "סרבנית גט". אמנם ידועה האפשרות בקרב בני זוג קתולים ל"המרת דת זמנית" לזרם אחר בנצרות המכיר בגירושין, אך מדובר במהלך שאפשרי אך ורק בהסכמת הצדדים ובית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לכפות אותו אף מקום שישנה סרבנות גירושין מתמשכת.

מנגד, בהמשך להחלטת הביניים הנזכרת לעיל, בית המשפט קיבל חלקית את תביעת המשיבה לאיזון משאבים, חילק את הכספים שבחשבון הבנק המשותף באופן שווה ובכך תיקן את החלוקה שהתבצעה על ידי הצדדים באפריל 2006, בקבעו כי אין בענייננו "נסיבות מיוחדות" כלשון סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), המצדיקות סטייה מחלוקה שוויונית לפי סעיף 5(א). נקבע כי החלוקה הקודמת לא יכולה להיחשב להסכם הפרדת רכוש כיוון שלא אושרה כנדרש על פי חוק יחסי ממון ולא הועלתה על הכתב, וכי הסכמתה של המשיבה לחלוקה זו ניתנה בנסיבות כעסו של המבקש עליה עקב חשיפת קשריה של המשיבה עם גבר זר ורצונה להציל את היחסים עם המבקש.

           לבסוף, חייב בית המשפט לענייני משפחה את המבקש בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪, לאור התעקשותו לברר את התביעות לאורך שנים ארוכות בבתי המשפט וסירובו להצעות פשרה סבירות מצד המשיבה ובית המשפט.

5. המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת, אך ערעורו נדחה תוך שבית המשפט מאמץ את פסק דינו המפורט של בית המשפט לענייני משפחה. כמו כן חויב המבקש בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪ גם בערכאה זו.

6. כעת מונחת לפני בקשה לרשות ערעור נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הממוקדת בדחיית תביעתו לפיצויים נגד המשיבה. המבקש טוען באריכות נגד קביעותיהם העובדתיות והמשפטיות של בתי משפט קמא. לטענת המבקש, בקשתו מעוררת שאלה עקרונית כללית באשר לתחולת ההלכה שנקבעה בעניין פלוני מקום שאין מדובר בתביעה בגין ניאוף לאחר הנישואין אלא בתביעה בגין מעשי הסתרה ומרמה שנעשו בטרם הנישואין בכדי לקבל הסכמה לנישואין. כן נטען כי יש להכיר בעילה של סרבנות גירושין כעילת תביעה גם בקרב בני זוג שנישאו בפני הכנסייה הנוצרית הקתולית, נוכח קיומו של פתרון "המרת עדה זמנית". עוד טוען המבקש, כי חלוקת הכספים שנעשתה באפריל 2006 צריכה שתהיה מוכרת כהסכם ממון מחייב לאור כך שהצדדים פעלו על פי הסכמה זו במשך כ- 6 שנים תוך הסתמכות מצד המבקש עליו ושינוי מצבו לרעה, וכי ראוי שדרישת הכתב בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון תוכר כראייתית ולא כמהותית בהתחשב בנסיבות אלו. לבסוף נטען, כי מעשי מרמה שננקטו על ידי אחד מבני הזוג כלפי השני להשגת הסכמתו לנישואין ולשיתוף בנכסים, ראוי שיהוו "נסיבות מיוחדות" המצדיקות שימוש בסמכות בית המשפט בסעיף 8 לחוק יחסי ממון לסטייה מכלל איזון המשאבים השוויוני.