פלוני נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד הנשיא א' טל, השופט ש' בורנשטין והשופטת נ' בכור) בעפ"ג 38517-09-17 מיום 6.2.2018, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט ר' ארניה) בת"פ 20423-06-15 מיום 10.8.2017.
   
   
2.  ביום 1.6.2016 הורשע המבקש בבית משפט השלום, על יסוד הודאתו במסגרת עסקת טיעון, בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק).

3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 5.3.2015 עצר המבקש בסמוך לתחנת אוטובוס שבצומת אזור ושאל את המתלוננת, שהמתינה לאוטובוס בתחנה, כיצד מגיעים לעיר רחובות. המתלוננת הדריכה את המבקש, שאמר כי אינו מבין ושאל לאן פניה מועדות. משהשיבה המתלוננת כי היא בדרכה לרחובות, הציע המבקש להסיעה למחוז חפצה. המתלוננת עלתה לרכב והתיישבה במושב שליד הנהג. במהלך הנסיעה סיפר המבקש למתלוננת כי הוא עובד כמעסה רפואי, והציע לה עיסוי בתמורה לעזרתה. המתלוננת סירבה. אז סטה המבקש מהכביש הראשי אל דרך עפר צדדית בסמוך לצומת בית חנן, ולאחר נסיעה קצרה, עצר את הרכב בצד הדרך.

           המבקש ניסה להפשיט את המתלוננת מהאוברול אותו לבשה, חרף התנגדותה, עד שלבסוף פתחה המתלוננת את הרוכסן בחלקו העליון של האוברול. מיד לאחר מכן נגע המבקש בחזהּ של המתלוננת מעל חזייתה. המתלוננת הזיזה את ידו של המבקש באומרה שאינה מעוניינת בכך, אך זה חזר ונגע בחזה חרף התנגדותה. בהמשך השכיב המבקש את משענת המושב, ומשהמתלוננת נשענה לאחור עיסה את חזה, ליקק ונישק את פטמותיה, כל זאת חרף התנגדותה ותוך שהוא עוצר את ניסיונה ללבוש את חזייתה.

           בהמשך ניסה המבקש להוריד את תחתוניה של המתלוננת, אך היא אחזה בהם באומרה כי אינה מעוניינת, וכי היא במחזור חודשי. בתגובה התכופף המבקש והתבונן בתחתוניה בכדי לבדוק אם היא דוברת אמת. לאחר מכן הורה המבקש למתלוננת לשכב על הבטן. משעשתה כן עבר המבקש אל מושבה של המתלוננת, ליקק את גבהּ וחיכך את איבר מינו בישבנה תוך שהוא לובש את מכנסיו. בשלב זה הסתובבה המתלוננת ודרשה שהמבקש יזוז ממנה, ורק אז חזר המבקש למקומו ועזר למתלוננת לרכוס את בגדיה.

           המבקש נסע בחזרה לכביש, הוריד את המתלוננת בסמוך לצומת בית עובד ונסע במהירות מהמקום לכיוון הנגדי.

4. בגזר דינו קבע בית משפט השלום כי מתחם הענישה ההולם לעבירות בהן הורשע המבקש נע בין 6 ל-18 חודשי מאסר בפועל. זאת בהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה, וכן בחומרתה הרבה של העבירה, נסיבות ביצועה והשלכותיה הקשות על המתלוננת, כעולה מתסקיר נפגעת העבירה.

           עוד קבע בית משפט השלום כי לאור חומרת המעשים והיעדרן של "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן", לא ניתן לחרוג לקולא ממתחם הענישה מטעמי שיקום, וזאת בהתאם לסעיף 40ד(ב) לחוק העונשין.

           ביחס להליך השיקום ציין בית המשפט, בבחינת למעלה מן הצורך, כי להתרשמותו המבקש "עובר את התהליך לצרכי המשפט בלבד, ומחמת העונש הצפוי לו, ולא מתוך הפנמה אמיתית", והדגיש כי אין בתהליך השיקום אותו עבר המבקש כדי להצדיק סטייה ממתחם הענישה שנקבע.