פלוני נ' מדינת ישראל

           זו בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה (השופטים א' שהם, מ' מזוז וי' וילנר) בע"פ 3021/17 פלוני נ' מדינת ישראל (11.1.2018), אשר דחה ערעור של המבקש על הרשעתו בשתי עבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחה ועל גזר הדין שהושת עליו.

רקע והליכים קודמים

1. נגד המבקש הוגש כתב אישום שייחס לו שתי עבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחתו (להלן: המתלונן) לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק זה. בתמצית, כתב האישום מתאר כיצד בשתי הזדמנויות שונות נגע המבקש באיבר מינו של המתלונן ללא הסכמתו. ביום 1.12.2016 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את המבקש במיוחס לו ברוב דעות של השופטות ת' שרון-נתנאל ור' בש ובניגוד לדעתו החולקת של השופט ר' סוקול. מסקנת שופטי הרוב התבססה על עדות המתלונן, שנמצאה מהימנה, עקבית וקוהרנטית ונתמכה בראיות מחזקות. תחילה עמד בית המשפט על עדות המתלונן, שתיאר את מערכת היחסים בינו ובין המבקש, שהיה נשוי לדודתו. בעדותו תיאר המתלונן את שני האירועים מושא כתב האישום, שאירעו במהלך יום אחד שבו שהה עם המבקש בעבודתו בבית דפוס. עוד סיפר המתלונן על מקרה נוסף, שאירע כשנה קודם לכן ושאינו נכלל בכתב האישום, שהתרחש – בדומה לאירוע הראשון מושא כתב האישום – בסלון בית דודתו של המתלונן, והטעים כי לאחר מקרה זה נמנע מללון בבית המבקש למשך מספר חודשים, אך משלא היה משוכנע כי הדברים אכן קרו שב להתארח שם.

2. בית המשפט המחוזי הוסיף ועמד על עדויות הוריו של המתלונן, וקבע כי יש בהן כדי לחזק את גרסתו. אמו של המתלונן תיארה שיחת טלפון בינה ובין המתלונן, שהתקיימה בסמוך לאירוע השני מושא כתב האישום, ובה נשמע המתלונן בוכה. עוד סיפרה האם כי מששב המתלונן לביתו הוא אף סיפר לה את שאירע. בית המשפט לא התעלם מן הסתירות בין גרסת המתלונן לגרסת אמו – בעוד שהאחרונה סיפרה כי המתלונן סיפר לה שהאירוע השני בכתב האישום נפסק בעת שהמבקש ניגש לסגור את הדלת בשל רעש של מעלית, המתלונן עצמו לא ציין בעניין זה רעש של מעלית – אך  נקבע כי מדובר בסתירה שולית ולא מהותית, הנעוצה ככל הנראה בכך שהאם לא זכרה את דבריו המדויקים של המתלונן, וכי לפי שתי הגרסאות האירוע נפסק כשהמבקש קם לסגור את דלת החדר שבו שהה עם המתלונן. עוד העידה האם כי שמעה מבנה על אודות האירוע שלא נכלל בכתב האישום. נקבע כי עדות האם מחזקת את גרסת המתלונן, וכי יש בה כדי להצביע על התנהגות מפלילה של המבקש. עוד נקבע כי גם בעדות אביו של המתלונן יש משום חיזוק לגרסתו. האב העיד על שיחת הטלפון שקיבל מהמתלונן בסמוך לאחר האירוע השני מושא כתב האישום, שבה נשמע המתלונן "היסטרי ומאד בוכה". גם בנקודה זו דחה בית המשפט את טענת ההגנה כי גרסת האב שלפיה המתלונן התקשר אליו, אינה תואמת את גרסת המתלונן שסיפר כי התקשר לאמו. נקבע כי ייתכן שהמתלונן התקשר לשני הוריו, וכי אין בסתירה זו כדי לערער את אמינות גרסתו של האב. כמו כן נקבע כי אין בסתירות נוספות שהתגלו בין גרסת המתלונן ובין גרסת האב כדי לערער את מהימנות עדותו של האב, וכי גם ממנה עולה התנהגותו המפלילה של המבקש.

3. בית המשפט המחוזי התייחס לעדות המבקש, שהכחיש קיום מגע מיני עם המתלונן וטען כי אך ביקש לעסות את המתלונן. בית המשפט מצא כי עדותו אינה מהימנה, וקבע כי הוא "ניסה באופן מניפולטיבי ותוך אי אמירת האמת לערער את אמינותו של המתלונן" ודחה את טענת המבקש כי המתלונן העליל עליו את הסיפור על רקע מחלוקת בנוגע לשכרו. בית המשפט מצא כי גרסה זו אינה אמינה והיא "תלויה על בלימה". עוד נקבע כי הגרסה שלפיה המתלונן ביקש ממנו את שכרו בשל חובותיו לאנשים רבים, עלתה מפי המבקש לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט.

4. השופט ר' סוקול סבר בדעת המיעוט כי יש לזכות את המבקש מחמת הספק. הוא ציין כי העדויות על המעשים מושא כתב האישום מתבססות על עדויות המתלונן והמבקש בלבד וכי אין כל ראיה פורנזית שיכולה לחזקן או להפריכן. לשיטת השופט ר' סוקול המבקש היה עקבי בתשובותיו לכל אורך הדרך. הוא הכחיש את המיוחס לו ושלל את הטענות לגבי המגע המיני. לגישתו "מדובר בעדות קוהרנטית, ברורה ואחידה בכל הנוגע למעשים המיוחסים לו". עוד ציין כי אין בסיס לקבוע שעדות המבקש בבית המשפט הותירה רושם בלתי אמין או של עדות מניפולטיבית. בניגוד לקביעת השופטת ר' בש, השופט ר' סוקולסבר כי בעדותו לא ניסה המבקש לפגוע במתלונן או להרחיק עצמו כליל מהאירועים. הוא אישר שבבוקר האירועים העיר את המתלונן שישן על ספה בביתו, וטלטל אותו ברגליו. כמו כן אישר כי בבית הדפוס עיסה את המתלונן. עוד הוטעם כי עיון בעדות המבקש אינו מעלה כי זה ניסה להשחיר את פני המתלונן, וכי ניסיונו של המבקש להצביע על מניע לתלונת המתלונן אין בו כדי להשפיע על אמינות גרסתו. לכך הוסיף השופט ר' סוקול כי לא ניתן להסיק מעדויות הוריו של המתלונן כי התנהגות המבקש מהווה חיזוק לגרסת המתלונן. השופט ר' סוקול הוסיף וציין עם זאת כי עדות המתלונן הותירה אף היא רושם מהימן, ואולם לגישתו בשקלול מכלול הראיות לא הוכחה אשמת המבקש מעבר לכל ספק סביר.

           משנקבע ברוב דעות כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות שיוחסו לו וביום 21.2.2017 גזר עליו פה אחד עונש של 13 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלונן כמפורט בגזר הדין.

5. ערעור שהגיש המבקש על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין נדחה על ידי בית משפט זה (השופטים א' שהם, מ' מזוז וי' וילנר) ביום 11.1.2018. בפסק הדין שניתן בערעור הוטעם כי אין בקשיים שעליהם הצביע שופט המיעוט כדי לערער את אמינות גרסתו של המתלונן, ואת המסקנות העולות ממנה. בהתייחסו לעדות המתלונן ציין בית המשפט כי לא ניכרת בה הגזמה, כפי שטוען המבקש, וכי סתירות מסוימות שהתגלו בעדות אף הן אינן מערערות את אמינותו. כמו כן, נדחתה טענת המבקש בדבר "חוסר ההיגיון" בביצוע המעשים המיוחסים לו באירוע הראשון מושא כתב האישום, שאירע בביתו, שעה שאשתו וילדיו שהו בבית, וכן בביצוע המעשים המיוחסים לו באירוע השני מושא כתב האישום, שאירע בבית הדפוס. נקבע כי האירוע הראשון התרחש סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר כשבני הבית ישנים, וכי האירוע השני התרחש גם כן מוקדם בבוקר בטרם הגעת עובדים נוספים לבית הדפוס. כמו כן נקבע כי אין בתיק חקירה אחר נגד המתלונן שנסגר בהליך של טיפול מותנה כדי לערער את מהימנותו. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקש כי המתלונן אינו מסוגל תמיד להבחין בין חלום לבין מציאות באופן הפוגם באפשרות לבסס קביעות עובדתיות על דבריו, בקובעו כי המבקש לא הציג במסגרת ההליך בבית משפט קמא כל חוות דעת מומחה אשר תתמוך בטענה האמורה. עוד הוסף כי העובדה שהמתלונן לא הגיש תלונה נגד המבקש בגין האירוע שאירע כשנה קודם לאירועים מושא כתב האישום אינה פוגמת בגרסתו אלא תורמת להתרשמות החיובית מעדותו, שכן ברור מדברי המתלונן כי לא רצה לפגוע במרקם היחסים בין שתי המשפחות, ולכן בחר להגיש תלונה רק כאשר היה בטוח לחלוטין כי הדברים אכן התרחשו במציאות. בדומה למסקנת שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, גם בית משפט זה מצא כי עדויות הוריו של המתלונן תומכות בגרסתו ומחזקות אותה, וכי אין בהבדלי הגרסאות השוליים בין העדויות כדי לגרוע ממהימנות "גרעין" עדותו של המתלונן. כך נקבע כי מצבו הנפשי של המתלונן מצא ביטוי בעדויות הוריו, באופן המחזק את עדותו. עם זאת, ובניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, ציין בית המשפט כי אין ליתן משקל רב להתנהגות המבקש לאחר שהורי המתלונן הטיחו בו את המעשים המיוחסים לו, וכי ספק אם ניתן למצוא בכך חיזוק ראייתי משמעותי או סיוע לגרסת המתלונן.

6. באשר לגרסת המבקש, בית המשפט קבע כי אכן – כקביעת שופט המיעוט – המבקש היה עקבי בהכחשתו את המעשים לאורך כל הדרך, ואולם אין בכך כדי להוביל למסקנה כי גרסתו מהימנה. תמיכה לכך מצא בית המשפט בעובדה שהמבקש העלה את גרסתו בדבר מניע כביכול של המתלונן להעליל עליו, אך גרסה זו נמצאה שקרית וסתרה את עדות המתלונן. עוד נקבע כי המבקש שיקר בנוגע לדברים שאמר לו אביו של המתלונן בפגישה אקראית ביניהם. בית המשפט עמד על כך שמשקל לא מבוטל ניתן בחוות דעת שופט המיעוט לכך שהמבקש לא ניסה להרחיק את עצמו כליל מהאירועים ולא נמנע מלקשור את עצמו לכל מגע – ולו תמים – עם המתלונן (כזכור, טענת המבקש הייתה כי הוא עיסה את המתלונן). ואולם, בית משפט זה קבע כי התנהלותו זו של המבקש אין בה דבר "המעלה או מוריד ממידת האמון שיש ליתן בעדותו". עוד הוטעם בהקשר זה כי צמצום היקף יריעת המחלוקת בין גרסת התביעה לגרסת ההגנה אף עשוי להטיב עם הנאשם. כמו כן נדחתה טענת המבקש כי גם אם תתקבל גרסת המתלונן אין בה כדי לבסס הרשעה באירוע הראשון מושא כתב האישום שהתרחש בבית המבקש.